לא מבינה

שומעת איפה הילד על הבוקר בדרך לעבודה, הרגל מתופפת לקצב, מזמזמת בראש מילים שרק אני מבינה. אין למי לחייך אח זה שיר נהדר מזכיר לי את החבר הראשון ואת הסופשבוע ההוא בצבא. אף אחד לא מבין מה שעובר עלי ומה זה בכלל צבא.

חושבת לעצמי מתי מפסיקים להרגיש כמו זהות כפולה, כמו סוכן חשאי שיש לו את השכבה הזו של חיים מבחוץ אבל שכבה שלמה של חיים בפנים שאף אחד לא יודע עליהם וגם אם מספרים עליהם אף אחד לא מבין. שכבה שלמה של מי שהיית שנעצרה בזמן וכאילו התקלפה ממך ביום שעברת, התקלפה מבחוץ אבל עדיין כואבת בכאב רפאים כמו איבר חסר מדי פעם שאת לא מצליחה לישון.

עולה לאוטובוס מחייכת לנהג אומרת בוקר טוב, באוזניות משתולל מישהו שומע אותי. מישהו בטוח שומע הרי בשביל זה יש בלוג. יושבת וכותבת בפינה שלי בשפה שלי זו שאף אחד לא מבין.

אני יודעת שאני חדשה פה וזה לוקח זמן, אבל שייכות היא צורך חזק, שמילים ומחשבות הגיוניות לא מצליחות תמיד להרגיע. אני שואלת את עצמי לא פעם האם תמיד אהיה עם זהות כפולה כזו או שאחת תתפוס את מקום השנייה. האם אי פעם אני ארגיש "אוסטרלית"?

קצת קשה לי להאמין. אריק כתב על רב תרבותיות פה ועל כמה מקובל לשמר סממנים של התרבות ממנה הגעת. האמת היא שגם לתרבות הישראלית אני לא תמיד מתחברת. האם נידונתי להיות לא שייכת? להסתובב עם זהות כפולה?

יום שישי בעבודה דיברנו על הא ודא ואז אחד החברה התחיל לספר על החבר שלו שהיה משועמם והחליט לעשות טיול אדרנלין באיראן, עיראק, אפגניסטן, סוריה, ירדן וישראל. סיפר שעיכבו אותו שעות בכניסה לישראל מחשש שהוא מרגל. החברה מסביב צחקו, מרגל?! אני לא הבנתי את הבדיחה האמת, נשמע לי די סביר החשש ובכלל לא הבנתי מה יש לחפש במקומות האלה מלכתחילה. אז כנראה שאני יותר ישראלית ממה שאני חושבת.

אחי מבקר אותנו כעת, ואנחנו מאוד שמחים, אבל מתחת לשמחה יש גם עצב. פתאום זה מזכיר לי איך זה לדבר עם מישהו שמכיר אותי מתמיד, שמספיק שאני אגיד מילה אחת או סתם אעשה פרצוף והוא ישר מבין במה מדובר. הקשר הזה חסר לי. נכון, להיות במקום חדש מאפשר לעשות הרבה דברים באופן שונה, דברים שלא חשבת שתעשי, עכשיו שאת משוחררת ממגבלות המוכר. אבל כרגע אני פשוט רוצה להרגיש שייכת.

Undo

מדי פעם אני חושבת כמה קל יהיה לעשות undo לחיים שלנו. להתקפל, לארוז, לחזור לישראל, למכור את הדירה שלנו ולקנות בית ליד ההורים שלי. המשפחה תהיה מאושרת, הילדים יהיו אדישים הם ממילא קטנים מדי והכל יחזור לקדמותו.

בכל פעם שאני מדמיינת לעצמי את הסנריו הזה הכל טוב ויפה עד שהוא נגמר בשאלה ומה אז?

הגירה היא כמו טיפוס בעלייה, קשה, מתיש לעיתים ובדרך כלל גם בניגוד לכיוון ההגיוני. את יודעת שהנוף מלמעלה אמור להיות מדהים, שמעת על זה הרבה ממי שיושב שם בפסגה ונהנה, אבל יש לך עדיין לעשות את הטיפוס לפני שתוכלי להינות מהנוף.

כשחושבים על זה, לחיות כמהגר זה לחיות בהתנגדות תמידית. התנגדות למשפחה שמושכת בכיוון אחד, התנגדות לאינרציה שמשכה את החיים שלך עד עכשיו ובעיקר התנגדות לדחף האנושי הבסיסי ביותר, הדחף לשוב הביתה, לאן שאת שייכת.

רוב הזמן הנוף שאנחנו רואים בדרך, וההנאות הקטנות של המסע עוזרים לנו להתמודד מול הדחיפה הזו לכיוון ההפוך, אבל לא צריך הרבה כדי לעצור רגע ולרצות לשחרר את המושכות ולהידרדר חזרה עם כוח המשיכה לאן שאת שייכת. שבוע כזה כמו שעברנו עכשיו עם מחלות של כל בני הבית ובעיקר בלי הפוגה בהחלט גורם לרצות לשחרר, לשחרר ולהתדרדר למטה למטה.

ומה אז? עולה השאלה הקבועה. הרי גם אם הכל חוזר לקדמותו, ומהבחינה האובייקטיבית נחזור בדיוק לאותו הדבר או אפילו יותר טוב, השאלה עומדת בעינה.

אבל מה אז? האם זה באמת טוב יותר? האם אנחנו אותם אנשים שהיינו לפני שעזבנו? אז זהו שאני לא בטוחה. אני לא בטוחה כבר שנוכל לחזור אחורה בדיוק בדיוק למה שהיינו. הרי הסיבות לעזיבה עדיין קיימות, באותה מידה אם לא יותר, ועכשיו שאנחנו מתחילים לראות שאפשר גם אחרת, לחיות באופן אחר, האם נוכל לחזור חזרה?

לפעמים אני מציירת לעצמי את הסנריו הזה בפרטי פרטים, יודעת בדיוק איך החיים שלנו יראו. מה אנחנו נעשה, מה הילדים יעשו, ועדיין לא משנה כמה שזה נראה ורוד אני עדיין נתקעת באותו קיר. אותה הבנה ברורה שזה לא יוכל להיות נכון. אם נחזור עכשיו חזרה נלך אחורה. אני חושבת כמה התקדמתי וכמה למדתי על עצמי בחודשים האחרונים. האם אני יכולה לחזור עכשיו לשבלונה שהגדירה את החיים שלי ״לפני״ ולהתאים שוב בלי חריקות? האם אני לא אחשוב כל הזמן על מה היה אילו, מה היה אם היינו נשארים. אני חושבת שכן, שאני אחשוב על זה כל הזמן. אני גם חושבת שכל עוד אני נתקעת בקיר הזה, כנראה ההחלטה להשאר פה היא הנכונה. ובנימה אופטימית זו כדאי שאני אאסוף את המושכות ואחזור לטפס, אומרים שהנוף למעלה פשוט מעולה.

למה?

למה לילדים יש מחלות כאלה מגעילות?

ואם כבר מחלות מגעילות, למה הן צריכות תמיד לפרוץ באמצע הלילה?

למה כל מחלת ילדים דורשת כביסה של כל דבר שהילדים נשמו עליו?

ולמה כל זה חייב לפרוץ תמיד שאת הכי עייפה והכי יש לך משהו חשוב בעבודה?

למה?

אצל מי אפשר להתלונן בבקשה?

**זה לא באמת פוסט, פשוט הייתי חייבת להתלונן קצת. פוסט נורמלי יגיע בשלב מאוחר יותר. מי יודע אולי הוא אפילו יהיה קצת שמח.

חיים אחרים

הייתי אתמול בישיבת הנהלה של החברה שאני עובדת בה ופתאום קיבלתי הצצה לחיים אחרים. חיים שוויתרתי עליהם ברגע שעשיתי את הצעד הזה. קידום שוויתרתי עליו, אפשרות לעשות משהו שונה, ומצאתי את עצמי נגררת למים העמוקים של ״מה היה אילו״.

מה היה אילו היינו נשארים בישראל? מה היה אילו לא הייתי עושה את הצעד הגורלי של לבקש ויזה? צעד שנראה על פניו קטן ו״רק שיהיה״ אבל שנינו ידענו שיש בו הרבה יותר ממה שנראה על פני השטח. מה היה אילו הייתי מקבלת את התפקיד שהציעו לי? מה היה אילו… אפשר לשאול הרבה שאלות כאלה. נראה שלא משנה איזה החלטה לוקחים תמיד יהיה את ה״מה היה אילו״ דופק לך על הכתף ברגעים הכי פחות מתאימים וגורם לך לפקפק או לפחות להרהר במה היה קורה אם דברים היו מתנהלים אחרת.

אפשר להמשיך עם זה, לעסוק בחיים האחרים, אלה שכאילו מתרחשים ביקום מקביל, או שאפשר להתייחס לשחייה הקצרה במים של ״מה היה אם״ כמו לטבילה מרעננת. מה יש בחיים האלה ולא יהיה אף פעם בחיים האחרים שעליהם ויתרתי? הרבה דברים. זמן לעצמי, זמן למשפחה, שקט, אפשרויות טובות יותר לילדים, חיים רגועים יותר לכולנו.

אפשר גם להוציא את הראש מהמים האלה ולחזור לעסוק בחיים שעכשיו. זה מה שקורה כרגע, חבל להפסיד את החיים האלה בגלל מחשבות על החיים האחרים. מנסה להתרכז בזה, לפחות עד הפעם הבאה ש״מה היה אילו״ ידפוק לי על הכתף.

פסיכולוגיה בגרוש

"דיסוננס קוגניטיבי – מצב שבו חשיבתו של אדם מתמודדת עם סתירה וקונפליקט. התיאוריה טוענת כי אצל בני האדם טמון רצון חבוי שמטרתו לשמור על העקביות בין עמדותיהם לבין מעשיהם בפועל. " (ויקיפדיה)

כן, זה בדיוק זה. התחושה הזאת שגורמת לך להתעורר בלילה ולראות מולך את ההורים שלך מנסים לחייך בעוד שיחת סקייפ. מנסים לשמוח במעט מגע מוגבל עם החיים שלך ולהשלים בגבורה עם זה שהותרת אותם מאחור.

״אדם המאמין בעמדה מסוימת אך פועל בצורה המנוגדת לעמדה זו יחוש תחושה בלתי נעימה של העדר הרמוניה״ (ויקיפדיה)

אוהו כמה שאני מכירה את התחושה הזו. זו בדיוק שגורמת לי לעצום עיניים חזק חזק ולמצוא משהו שיעסיק אותי במיידי. היות ויש לי שני ילדים קטנים בבית אני בדרך כלל גם מוצאת.

הדחקה ו/או הכחשה – מנגנוני הגנה שמאפשרים להתעלם או לפחות לא לחשוב על חלקים של המציאות שגורמים אי נוחות (שילוב של הגדרות מויקיפדיה שנראו לי מתאימות, אני לא פסיכולוג)

זה מה שכולנו עושים לא? חושבים על זה רגע, נוגעים בכל כך הרבה כאב שמיד מעבירים את המחשבה למקום אחר, למציאות המיידית ולא לעתיד שבכלל עדיף להתעלם ממנו עכשיו. אם לא נחשוב עליו מספיק חזק הוא בטח לא יקרה.

ייסורי מצפון

רגע, מישהו באמת צריך הגדרה מויקיפדיה לזה? הרי על זה גידלו אותנו.

״ניבוי של תורת הדיסוננס הוא שאחרי הכרעה בין שתי אפשרויות תיראה האפשרות שנבחרה לבסוף כטובה ומוצלחת. עד כדי שינוי עמדה לכיוון צידוד בדרך שננקטה בסופו של דבר״ (ויקיפדיה)

מה אני יכולה להגיד? ימים יגידו. בינתיים אנחנו נשארים פה, ע"ע בחירה חופשית.

כמה מילים על תקשורת

שבוע שעבר היה לי יום הולדת. מעבר לחגיגה (או העצב) הרגילה של הופ-הופ-טרללה גדלתי בעוד שנה חגגתי גם יום הולדת ראשון בחיים החדשים שלי שהיה נחמד.
בגלל היום הולדת היו לי הרבה יותר שיחות עם אנשים מישראל. בטלפון, בסקייפ, פייסבוק, הרבה אותות חיים מאנשים שאני כבר מתקשרת איתם כל כך מעט. בתיאוריה נראה שכל כך קל לשמור על קשר עם אנשים, הרי העולם הוא שלולית גלובלית וכו וכו. בפועל זה די אשליה. האנשים שאת מכירה ואוהבת הופכים להיות צלליות, דמויות חד ממדיות תקועות לנצח בתמונה עם הרקע מאחורי המחשב שרואים בשיחת סקייפ. וזה עצוב. אבל זה מה שיש והאמת זה לא מעט אם אני משווה את עכשיו למה שהיה לפני לא כל כך הרבה שנים.

רק כדי להשוות, ההורים שלי עלו לישראל והשאירו קרובים ברוסיה. אני תמיד נזכרת איך היינו מתקשרים למשפחה ברוסיה כשהייתי ילדה. פעם בחודש כולם היו מתכנסים אצל סבא וסבתא, סוגרים חלונות (שלא יכנס רעש מבחוץ) משתיקים את הילדים ומתקשרים ל״שם״. כשהשיחה היתה סופסוף מתחברת רטט של התרגשות היה עובר בבית יחד עם יראת כבוד לטכנולוגיה שמאפשרת למשפחה בישראל לדבר בצעקות מחרישות אוזניים עם המשפחה ברוסיה. שיחה שהורכבה בעיקר מצעקות של "הלו? הלו?". האמת שזה לא כל כך שונה מהסקייפ כשחושבים על זה. מעניין איך ההורים שלי משווים את החוויה הזו עם לדבר איתנו בסקייפ, אולי אני אתקשר רגע לשאול..

מעבר לטכנולוגיה יש את פער השעות, קשה לשמור על קשר עם מי שישן כשאת ערה, עובד כשאת פנויה ופנוי כשאת ישנה. אז מתרחקים ומתרחקים ופתאום פייסבוק עובר להיות המקום שבו את מתעדכנת על מה שהיית שומעת קודם בפינת הקפה או בשיחה. מצרפת שורה לשורה ומרכיבה מהן תמונה של חיים שפעם הכרת כל כך טוב.

עכשיו זה קורה עם חברים ומכרים אבל בהמשך לפי מה שאומרים לי זה מגיע גם למשפחה. אפשר להבין את זה, עבור האנשים בישראל אנחנו אלה שגרים שם באוסטרליה, מקום שנראה דימיוני לחלוטין לרוב האנשים. צללית חד ממדית של מי שהיינו, תקועים באותה מידה ברקע הלא משתנה של אותו חלון השיחה בסקייפ.

ולסיום ההורים של רג'ש מ The Big Bang בסיטואצית סקייפ אופיינית. לפחות הם מקפידים להחליף את הוילון שמאחוריהם בין שיחות שיהיה מעניין:

Homesick

Homesick. האנגלים מבינים שגעגועים הם סוג של מחלה. מחלה שתוקפת תמיד כשאת לא מוכנה או כשאת מדוכאת קצת או כשאת משועממת. וכשאת קצת משלושתם אז המחלה מתפרצת בכל הכוח, גורמת לך להתקפל. מבינים מה הם אומרים האנגלים, אולי זה בגלל האימפריאליזם והעובדה שבריטים התפשטו לכל מקום אפשרי. בעברית המילה געגועים גורמת לך לחשוב על ברווזים, ובכלל כשאת אומרת הרבה פעמים מתגעגעת בסוף את חייבת לצחוק כי המלה נשמעת כל כך מגוחכת.

אבל לצערי היום לא כל כך בא לי לצחוק. האמת שמה שבא לי בעיקר זה לגמור את הניסוי הזה ולחזור הביתה. אני מאשימה את גלעד שליט בהתקף הנוכחי שלי. המחשבה הראשונה שלי ברגע ששמעתי על השחרור שלו היתה "עכשיו אפשר כבר לחזור הביתה". למה? שאלה טובה, אני לא בטוחה שיש הסבר רציונלי מאחורי כל מחשבה שלי. האמת יותר סביר להניח שלא. אולי גם לי התחשק לרגע לחבק את ההורים והאחים שלי ושאבא שלי יגיד, בואי תגידי שלום לאמא. אולי.

העניין הוא ששום דבר לא השתנה באמת בישראל. שום דבר מהותי. אולי הצעד הזה של הממשלה גרם לי לרגע לחשוב שאולי זה מקום לא כל כך נורא להיות בו ואולי מישהו עושה צעד לכיוון הנכון. ואולי שוב אני מנסה למצוא רציונל במקום שהוא כל כך רגשי.

באמצע ההשתפכות הזו נשמעת דפיקה בדלת, הגיע האיש של הגז והמים לבדוק את המטר. לא הבין מי זה היצור הדומע הזה שפתח לו את הדלת אבל מחייך בנימוס, אוסטרלים לא שואלים שאלות. את יודעת שלא רואים מה כתוב במטר? הוא שואל. לא, אני עונה ולא מספרת שאני תכלס לא פותחת את הארון הזה במטבח עם הצינורות שמתחת לארונות מפחד שמשהו יקפוץ עלי משם. טוב, שתדעי הוא אומר, שלא רואים את המספר טוב, אבל אין בעיה לסדר את זה הוא מחייך, פשוט תני לזה דפיקה עם משהו קשה. cheers אני אומרת, והוא מחייך והולך.

ככלות כל הקיצים טוב לדעת שלפחות לקרוא את המטר של המים אני מסוגלת עכשיו.

have a nice day too, mate ותודה על הסחת הדעת. חוזרים לנשום, מחר יהיה יום טוב יותר.