כמה מילים על תקשורת

שבוע שעבר היה לי יום הולדת. מעבר לחגיגה (או העצב) הרגילה של הופ-הופ-טרללה גדלתי בעוד שנה חגגתי גם יום הולדת ראשון בחיים החדשים שלי שהיה נחמד.
בגלל היום הולדת היו לי הרבה יותר שיחות עם אנשים מישראל. בטלפון, בסקייפ, פייסבוק, הרבה אותות חיים מאנשים שאני כבר מתקשרת איתם כל כך מעט. בתיאוריה נראה שכל כך קל לשמור על קשר עם אנשים, הרי העולם הוא שלולית גלובלית וכו וכו. בפועל זה די אשליה. האנשים שאת מכירה ואוהבת הופכים להיות צלליות, דמויות חד ממדיות תקועות לנצח בתמונה עם הרקע מאחורי המחשב שרואים בשיחת סקייפ. וזה עצוב. אבל זה מה שיש והאמת זה לא מעט אם אני משווה את עכשיו למה שהיה לפני לא כל כך הרבה שנים.

רק כדי להשוות, ההורים שלי עלו לישראל והשאירו קרובים ברוסיה. אני תמיד נזכרת איך היינו מתקשרים למשפחה ברוסיה כשהייתי ילדה. פעם בחודש כולם היו מתכנסים אצל סבא וסבתא, סוגרים חלונות (שלא יכנס רעש מבחוץ) משתיקים את הילדים ומתקשרים ל״שם״. כשהשיחה היתה סופסוף מתחברת רטט של התרגשות היה עובר בבית יחד עם יראת כבוד לטכנולוגיה שמאפשרת למשפחה בישראל לדבר בצעקות מחרישות אוזניים עם המשפחה ברוסיה. שיחה שהורכבה בעיקר מצעקות של "הלו? הלו?". האמת שזה לא כל כך שונה מהסקייפ כשחושבים על זה. מעניין איך ההורים שלי משווים את החוויה הזו עם לדבר איתנו בסקייפ, אולי אני אתקשר רגע לשאול..

מעבר לטכנולוגיה יש את פער השעות, קשה לשמור על קשר עם מי שישן כשאת ערה, עובד כשאת פנויה ופנוי כשאת ישנה. אז מתרחקים ומתרחקים ופתאום פייסבוק עובר להיות המקום שבו את מתעדכנת על מה שהיית שומעת קודם בפינת הקפה או בשיחה. מצרפת שורה לשורה ומרכיבה מהן תמונה של חיים שפעם הכרת כל כך טוב.

עכשיו זה קורה עם חברים ומכרים אבל בהמשך לפי מה שאומרים לי זה מגיע גם למשפחה. אפשר להבין את זה, עבור האנשים בישראל אנחנו אלה שגרים שם באוסטרליה, מקום שנראה דימיוני לחלוטין לרוב האנשים. צללית חד ממדית של מי שהיינו, תקועים באותה מידה ברקע הלא משתנה של אותו חלון השיחה בסקייפ.

ולסיום ההורים של רג'ש מ The Big Bang בסיטואצית סקייפ אופיינית. לפחות הם מקפידים להחליף את הוילון שמאחוריהם בין שיחות שיהיה מעניין: