הכל יחסי

יצאתי עם חברים מהעבודה לדרינקס השבוע, ישבנו ודיברנו על כל מיני דברים. את יודעת, אומר לי אחד מהם, אני ממש מקנא בחיים שלך. למה? אני שואלת בהפתעה. למה? הוא אומר, את עוזבת את העבודה כל יום בארבע וחצי להיות עם הילדים, יש לך דייט כל שבוע עם הבעל, את חיה נכון.

הצחיקה אותי ההבחנה שלו, כי כל מה שאני עושה תמיד נראה לי מעט מדי. מעט מדי זמן עם הילדים, מעט מדי זמן לעצמי, מעט מדי זמן לבית. תמיד נראה לי שאני לא עושה מספיק. שאני צריכה לעשות יותר, לבשל יותר, לאפות יותר, להיות יותר עם הילדים. תמיד יש לי את הקול הקטן הזה בראש מנדנד לי שאני עובדת, שאני מפסידה את הילדות שלהם, שהזמן הזה לא יחזור. מנדנד, מנדנד מנדנד.

עשיתי בחירה מודעת במעבר הנה. בחירה של לשים את המשפחה הגרעינית שלנו בעדיפות הראשונה, במקום הראשון ולתת לילדים חווית ילדות טובה, חוויה שאני מקווה שהם יזכרו כילדות מאושרת, וזה מכתיב את הכל. זה מכתיב את זה שאני עוזבת פגישות עם לקוחות בארבע וחצי, שאני חותכת מבלי להביט לאחור (משהו שהקנה לי את הכינוי סינדרלה במשרד, שיוצאת בריצה כשהשעון מצלצל). זה גם מכתיב את השינוי שעשיתי בנוגע לעבודה. אני עובדת בשביל כסף. לא בשביל קרדיט, לא בשביל ההגשמה העצמית, לא בשביל רקוגנישן, בשביל כסף. זה היה מוזר לחשוב ככה בהתחלה, הרגיש לי גרידי, אבל עם הזמן זה מרגיש נכון. אמיתי. שם את העבודה במקום הנכון שלה, כאמצעי ולא כמטרה. אמצעי ולא המהות.

הבאתי את הילדים היום לגן, הם רצו בחיוך מאושר לספר על כל הכיף שהיה להם בסופשבוע. סופשבוע משפחתי כזה, של כיף בבית וכיף בפארק. החיוך שלהם אמר הכל. לרגע הרגשתי שאני עושה משהו נכון כנראה.

לא יודעת מה המקור מצאתי בפייסבוק ונראה לי מתאים

לשם ובחזרה*

*ויסלח לי אדון בילבו בגינס שגנבתי לו את כותרת הספר.

נסענו לישראל. חזרנו. ג'ט לג. הילדים מתאוששים מעודף פינוק והבנה שנגמר הרום סרוויס 24X7 שנהנו ממנו במשך שלושה שבועות. חזרנו לסרוויס הרגיל שניתן משעת קריאת הקוקוברה** ועד זמן השינה. הילדים עדיין מנסים, ועדיין מתעוררים בשעות שונות ומשונות אבל בגדול אפשר לומר שהג'ט לג מאחורינו.

אני לא חושבת שיש לי הרבה מה לומר על הביקור ועל חוויותי מישראל. אריק תיאר הכל בצורה די קולעת. היה נהדר לראות את כולם, להתפנק קצת אצל ההורים ולבלות זמן איכות של שנינו. זה מה שהיה לי חשוב בביקור הזה וזה היה הפוקוס שלי.

לפני שנסענו חשבנו הרבה על "איך יהיה בישראל" ואיך נרגיש תוך כדי ואחרי. כמו בהרבה דברים בחיים, נראה לי שהיה פה אובר חשיבה. היה מעולה לבקר בישראל אבל זה גם חידד לנו את התחושה שמצאנו לנו פה בית באוסטרליה. התחושה הזו מאוד התחזקה מאז שחזרנו.

היה מאוד קשה להפרד מכולם, קשה אפילו יותר מהעזיבה שלנו לפני שנה וחצי כשיצאנו אל הלא נודע. אולי זה בגלל שהזמן שעבר הראה לכולנו מה אנחנו מפסידים, אולי בגלל שהזמן שבילינו יחד היה נטו זמן יחד ולא היינו עסוקים בסידורים של הרגע האחרון. כך או כך, הרגשתי כאילו נקרעה ממני חתיכה ונשארה מדממת על הרצפה של הביקורת דרכונים. אני חושבת שבכיתי רוב הטיסה אחר כך, כשהילדים ישנו. בטיסה השנייה הם כבר היו ערים וטרדות היומיום תפסו את המקום של המחשבות. כמו שתמיד קורה.

שאלו אותי הרבה אם טוב באוסטרליה, שאלו אותי הרבה איפה יותר טוב. לצערי אין לי תשובת זהב שתתאים לכל אחד. אני חושבת שלי יותר טוב באוסטרליה. אני חושבת שהיתה לי הזדמנות בלתי רגילה לצאת מהגבולות שהכתיבו את החיים שלי עד עכשיו ולגלות דברים חדשים. אני חושבת שבאופן פרדוקסלי למרות שאין לנו פה עזרה, התפנתה לי כמות אדירה של זמן לעצמי, לנסות ולגלות דברים חדשים וללמוד על עצמי דברים שלא ידעתי. מהבחינה הזו הרגשתי עד כמה החיים שלי היו תחומים בישראל וזו אחת הסיבות שרציתי כבר בשלב מסוים במהלך הביקור לחזור הביתה. אבל זה לא הסבר שמספק כל אחד, ושאלת ההמשך ששאלו אותי לא מעט זה מה? מה יותר טוב? לזה אין לי תשובה חד משמעית. אני יכולה לפרט פה רשימה ארוכה של יתרונות וחסרונות לכל צד שלא יזיזו לכאן או לכאן את ההחלטה שלנו ולא יסבירו אותה לאחרים. בשורה התחתונה, עברתי לאוסטרליה כי רציתי, כל השאר חסר משמעות.

אז חזרנו הביתה, והחיים חוזרים למסלולם הרגיל. עד הפעם הבאה.

** מאז שאורי ריסק לי את השעון ליד המיטה, הלילה שלי מתחלק לשני חלקים: לפני שהקוקוברות מתעוררות, כלומר אמצע הלילה ואני לא זזה מהמיטה ואחרי שהקוקוברות מתעוררות כלומר בוקר. שמתי לב שהקוקוברה זה הדבר היחיד שאפשר לסמוך עליו שיתן אינדיקציה כללית לגבי השעה בהעדר כוח וחשק לקום מהמיטה וללכת לפינת האוכל כדי להסתכל על השעון.

ביקור

אז נסענו לישראל, כן אנחנו עדיין שם (פה?). רק מהמשפט הקטן הזה אפשר להבין את כל הפוסט הזה, שכנראה לא יכלול תובנות מרעישות על החיים בישראל מול אוסטרליה, את אלה אני אולי אשמור לאחר כך, כשאהיה בבית והמחשבות שלי אולי יסתדרו יותר. או שלא.

ביקור בישראל הוא מאוד מבלבל, את לא תמיד מבינה לאן את אמורה להתגעגע ואיפה בכלל הבית. בשבוע הראשון הייתי די בשוק מהג׳ט לג, בשבוע השני אני מתגעגעת הביתה לסידני, בשבוע השלישי אנחנו באילת, אני מתעוררת בלילה ולא מבינה לאן אני אמורה להתגעגע. הראש מסתובב. יושבת על החוף וחושבת על הבית, ואיפה הוא בכלל.

הלכתי למשרד, קצת מרגישה כמו הטווס שמחפש את יום האתמול מהסיפור שאהבתי כשהייתי קטנה. מסתובב הטווס וחושב רק על מה שהיה ואיך אפשר לתפוס את זה, לא מבין שהחיים זה מה שקורה כרגע, כשלא מסתכלים. פוגשת מחדש חברים ישנים, מתפלאת עד כמה המרחק משפיע ועד כמה הוא לא. פוגשת את הצל של עצמך שהיית במסדרון, במטבח ובמעלית. חוזרת הביתה מותשת, מבטיחה לעצמך לא ללכת שוב. והולכת.

חושבת על הטווס הזה, כמה הוא ממוקד בצללים. והביקור הזה מלא צללים עבורי. צללים של מה שהיה, של מה שיכול להיות ושל מה שכבר לא יהיה. צללים של בחירות אחרות, שהייתי יכולה לעשות אבל לא יהיו כבר כי בחרתי משהו אחר. אולי בגלל שהבחירה שלנו יחסית טרייה, אולי בגלל שככה זה וכשחוזרים למקום בו היית נשארים המון צללים מאחור, צללים של מה שלא בחרת, מתקיימים במקביל רק בלעדייך.

פתאום אני חושבת כמה קל ליפול חזרה אחורה למה שהיה, נראה קל יותר מתמיד. העבודה, הבית, המשפחה. כמה כולם יהיו מאושרים. ואז עולה לי תמונה בראש, אני חושבת על החברות שלי ועל כל מי שביקרתי שהיתה במשמרת עם הילדים. הורה אחד שומר עד שהשני מגיע הביתה. מצחיק שמשהו כזה טריוויאלי מזכיר לי מה הבחירה הנכונה עבורי, עבורנו כמשפחה. מצחיק עד כמה דברים קטנים מזכירים לי איך כולם יהיו מאושרים אם נחזור, כולם חוץ ממני.

ובינתיים החיים שלנו נמצאים בהמתנה, בצד השני של העולם. שוכחת מהם לרגע עד שחברה קוראת לי בפייסבוק ואנחנו מדסקסות את הגנים ואיך כמובן פספסתי שתחילת השנה היא כמה ימים מאוחר יותר משחשבתי ואני תקועה בלי סידור לילדים. לא נורא אני כותבת לה, מקסימום נעבוד מהבית. ואז אני רוצה כבר הביתה, לחיים שלי.

חמישה רגעים קטנים

יושבת עם הילדים אחר הצהרים בגינה. מחר ראש השנה אז אני שרה להם כמה שירים. בשנה הבאה נשב על המרפסת אני שרה ובאמצע נתפס לי הקול. יש כמה שירים שהם כל כך תבנית נוף מולדתנו שאני לא יכולה לשיר בלי שהסכין הזו תסתובב בקרביים. בואו נראה רינת ויויו אני מציעה, אני לא זוכרת יותר שירים.

נכנסת לקולס לעשות קניות לחג. לא משנה כמה פעמים עשיתי קניות שם. עדיין ברגע הראשון שאני נכנסת מול כל הפירות והירקות אני מרגישה כמו אז כשהייתי תרמילאית באוסטרליה ונכנסתי לעשות קניות בדרך מנקודה א לנקודה ב. לרגע אחד, אני מרגישה תיירת. רגע אחר כך, אני מוציאה את רשימת הקניות שלי, והכל שב לקדמותו, לא תרמילאית, לא תיירת, גרה פה.

מתארגנים לארוחת ראש השנה. אין רימונים באביב, העונה לא נכונה. יש מלא פסיפלורות אבל, גם בהן יש לא מעט גרעינים והן די מתוקות, הולך? בסוף עשינו בלי, נקווה שהשנה תהיה מספיק מתוקה. למעשים טובים לא באמת צריך גרעינים של רימון, צריך לב.

ארוחת ראש השנה השנייה שלנו פה. נפגשים עם חברים. בשנה שעברה הרגשתי כמו תיירת, משקיפה על חיים וחברויות של אחרים. נמצאת בפנים אבל בצד. השנה אנחנו החברים, אני מרגישה שייכת. הרגשתי שנוצר עוד שורש קטן באוסטרליה, מרגיש יותר נוח. כמו שאן שרלי היתה אומרת, אני שונאת להרגיש נטולת שורשים, כמו צמח ששתלוהו מחדש.

ראש השנה, יום אחרי. הראש עוד כבד קצת מכל היין ששתינו, אבל צריך לקום לעבודה. לרגע בא לך שיהיה חופש, וראש השנה ב, ואיזה גשר על האיסרו חג. ואז את נזכרת בחגים בישראל. נראה לי עדיף לקום לעבודה.

ביקורים עליך ביקורים

אחד החסרונות והיתרונות של אוסטרליה הוא הריחוק הגאוגרפי שלה. אומרים שבלי הריחוק הגאוגרפי אוסטרליה לא היתה מה שהיא. נשמע לי די הגיוני.

אנחנו בהחלט מרגישים את הריחוק הגיאוגרפי כשבאים לבקר אותנו. אם באירופה ביקור יהיה קוויקי של סוף שבוע, נסיעה לאוסטרליה היא נסיעה רצינית. זה אומר קודם כל שתדירות הביקורים מועטה יחסית, וזה גם אומר שאם כבר יש ביקור הוא יהיה לכמה שבועות.

הבית נכנס למוד ביקורים, מפנים מקום בחדרים לאורחים, מפנים מקום בראש, מפנים מקום בחיים להוסיף אנשים שאולי מאוד קרובים אליך אבל גם מאוד רחוקים. בעיקר מקום בחיים אני חושבת. החיים שלנו כאן קיבלו דפוס מסויים, הדפוס של בלי. בלי משפחה, בלי עזרה אבל גם בלי התערבות. השגרה שלנו זה בלי. הנורמה שלנו זה בלי. להפוך את זה לעם דורש לא מעט הסתגלות.

זה לא סתם לעבור מבלי לעם. זה לעבור לקיצוניות השניה, פול טיים פול און. וזה קשה. כך שעם כל השמחה שמישהו מגיע יש גם הרבה חשש, ועם כל העצב שמישהו נוסע יש גם הרגשת רווחה. רווחה שהחיים חזרו למוד הנורמלי שלהם, בלי.

ביקורים כאלה מזכירים לי את הספרים של ג׳יין אוסטין. בתקופתה כל ביקור אפילו ממחוז אחד באנגליה למחוז אחר היה כמו ביקור לאוסטרליה. אנשים לא היו באים לביקור אופנתי של כמה שעות, אלא לימים ואפילו לשבועות. אחרת זה לא היה מצדיק את הנסיעה והמרכבה והעייפות של הסוסים. זה קצת היה לי בלתי נתפס כישבתי וקראתי בגינה של ההורים שלי – לנסוע ולהיות אצל מישהו בבית במשך 3 שבועות. היום כשאנחנו גרים באוסטרליה אני מבינה היטב. פחות מזה לא תמיד מצדיק את הטרחה.

מפנה מקום בראש למחשבות שלך מנגן לי בראש כשאני עושה עוד קצת מקום בארון. מפנה מקום לשאלות, מפנה מקום לביקורת, מפנה מקום ל… שלא תבינו לא נכון, זה נחמד שבאים לבקר, אנחנו בהחלט מתגעגעים למשפחה הקרובה ושמחים שמבקרים אותנו. אבל זה גם מאלץ אותנו להסתכל על החיים שלנו ולנסות להצדיק בראש וכנראה גם במילים את הבחירה שלנו שוב. אולי זה בגלל שאנחנו יחסית חדשים פה ואולי זה פשוט משהו אנושי הצורך להציג את החיים שלך בצורה הכי חיובית בפני מבקרים ולהצדיק שוב ושוב את הבחירות שלך.

אז אנחנו שמחים שבאים. אבל אנחנו גם שמחים כשהחיים שלנו חוזרים להיות שלנו שוב. זה לא שאין לנו רגש, זה לא שאנחנו לא מתגעגעים, אנחנו פשוט התרגלנו כבר להיות בלעדיכם. תנו לנו דקה להתרגל אליכם שוב.

אז מה כל כך טוב לכם שמה?

״אז מה כל כך טוב לכם שמה?״ זו השאלה שמדי פעם אמא שלי מטיחה בי במהלך שיחה כזו או אחרת. והשאלה המשתמעת היא מה יכול להיות כל כך טוב שם שהייתם מוכנים לעזוב אותנו ככה. אנחה. הלוואי שיכולתי להסביר הכל על רגל אחת עם הילדים צועקים מאחור או בכלל.

״מצאתם מה שחיפשתם?״ זו השאלה השניה שנשאלת בקונטקסט הזה. עוד שאלה מצוינת, אבל בניגוד לקודמת שאותה מאוד קשה לספק, הרי ״טוב״ זה מושג כל כך סובייקטיבי, כאן אני חושבת שאפילו אחרי מעט זמן יחסית, אני יכולה לומר שכן נראה לי שכן.

הדבר העיקרי שאני רציתי זה לצאת מהמירוץ ההיסטרי של החיים בישראל. יותר, יותר, יותר מהר, יותר ממה שיש לאחר. כבר כמה שנים שאני שואלת את עצמי האם אפשר גם אחרת. עכשיו אני מבינה שאפשר. לא עזבנו את המירוץ לגמרי, עדיין שנינו עובדים, עדיין יש לנו רמת חיים מסוימת שאנחנו רוצים לשמר וכנראה שלא נעבור לחווה אורגנית בזמן הקרוב, אבל עברנו למסלול האיטי יותר. המסלול שמאפשר לעבוד, להתפרנס אבל לא בכל מחיר. מסלול בו אולי אין קידומים מרגשים והרפתקאות מסעירות, אבל יש זמן לעצמך, וזמן לנו וזמן לילדים. פתאום אני מבינה שהסטנדרט שלי ל work life balance השתנה לחלוטין ואיתו סדרי העדיפויות שלי. כשאני מדברת על זה עם המשפחה שלי או עם אנשים מישראל הם לא מבינים. זו הגדרה שונה למה שנחשב נורמלי, ובמובן הזה אני חושבת שאני יכולה להגיד שכן מצאתי את מה שחיפשתי ומעבר. כשהגענו לא הבנתי איך אפשר לעבוד רק 3 או 4 ימים בשבוע, היום אני מבינה. לוקח זמן לתפוס אבל ברגע שזה נתפס, אי אפשר לחזור אחורה. דברים שנראו לנו נורמליים, אפילו טובים, פתאום נראים בלתי מתקבלים על הדעת, מטורפים אפילו, לאור התפיסה החדשה שגיבשנו פה.

אז נכון, לא הכל זהב, והכסף פה לא צומח על העצים או ממלא את הרחובות או כל קלישאה אחרת שמתאימה פה. כמו בכל מקום יש פה קשיים, ולפעמים אני מרגישה שאולי אני עובדת פחות קשה בעבודה אבל כפול בבית, ועדיין, אני חושבת שבסך הכל יותר טוב לנו.

אפשר לפרוט את זה להמון פרטים, ואני מגבשת רשימה כזו לאחד הפוסטים הקרובים, אבל לאור כמה דברים שעברתי לאחרונה נושא העבודה התחדד לי פתאום ואני מרוצה. אני חושבת שמצאתי מה שרציתי.

פסח ראשון באוסטרליה

פסח ראשון באוסטרליה. המקרר מלא בקניידלך, הארון מלא בביצי שוקולד.

פסח ראשון שלי מזה שנים ארוכות שהייתי בארוחת סדר אבל לא קראנו את ההגדה. מעניין שאני כל שנה מתבעסת מזה שקוראים את ההגדה אבל כשלא קוראים אני מתבעסת שלא ומבטיחה לעצמי ששנה הבאה כן, לפחות קצת ואולי בלי השירים (בטוח בלי דיינו).

סדר נינוח שבו אף אחד לא ממהר לקרוא כדי להגיע כבר לאוכל או מחליק את הקינוח כדי לא להתקע בפקקים בדרך חזרה."סדר חברים" כזה, בו אתה עושה סדר עם מי שאתה רוצה לעשות איתו ולא עם מי שאתה חייב. סדר שבו עוד לא הספיקו לפתוח חשבונות ולזכור מה הביא מי ומתי, מי כן ומי לא. דף נקי חדש כזה בו הכל פתוח.

סדר בו אף אחד לא אומר לשנה הבאה ב… אולי כי חלק כבר הגיעו לאן שחלמו וחלק אולי עוד לא בטוחים לאן לקוות.

סדר שבו את מבינה שאולי יצאת לחירות מסויימת אבל העבודה לבנות את הזהות היהודית שלך ושל הילדים שלך רק מתחילה. מתחילה לחשוב על איך לשלב את המנהגים שלנו במנהגים האוסטרליים ואיך לחגוג חגים כך שהילדים יוכלו להנות מכל העולמות. אולי זה כמו המרק עוף שאני מכינה, שהוא חלק מהמתכון של סבתא, חלק מהמתכון של אמא וחלק למדתי מהתוכנית של נייג'לה. נראה לי שזה יהיה המתכון המנצח. קצת חגים מקומיים, קצת חגים שלנו וקצת מסורת משפחתית ויהיה לנו מתכון משלנו. מתכון שירגיש לנו נוח בתוכו וטעים.

פסח שמח, חדש ושונה. כמו רוב החיים שלנו כאן. הכל זה חלק מההרפתקה.

חג שמח!

 

השפעת המרחק הגיאוגרפי על החיים בביתנו

יש כמה השפעות מעניינות לעובדה שאנחנו חיים באוסטרליה וכל השאר לא. בדרך כלל בבלוג אני כותבת בעיקר על ההשפעות עלינו המבוגרים אבל גם על הילדים זה משפיע ובדרכים מאוד מעניינות.

גיאוגרפיה – כבר הזכרתי בעבר שמבחינת שיר אוסטרליה זה פה וישראל זה בסקייפ. שיר מבינה היטב את הקונספט של וירטואליזציה, אני מצפה בכל יום שתעלה אותנו ל cloud ותתנתק מאיתנו לגמרי למעט סנכרון מדי פעם כשהיא צריכה משהו. כדי להתמודד עם התפיסה הגיאוגרפית החדשה שיר אמצה את הפרוצדורה הבאה: בכל פעם שאנחנו מגיעים איתה למקום חדש היא דבר ראשון שואלת: אמא פה זה גם אוסטרליה? אני מאשרת, שיר עושה ממממ ורק אחרי עיבוד קצר היא מוכנה לבדוק את השטח. מדי פעם יש רגרסיה קטנה ואז אותו דיון חוזר בלופ על כל המקומות שבהם היינו בחודש-חודשיים-ארבעה אחרונים אבל בסוף זה מסתדר ואוסטרליה חוזרת להיות אוסטרליה, ישראל חוזרת לסקייפ וכל השאר לא נחשב בעיניה ממילא.

באופן דומה כל ילד/ה שאנחנו פוגשים מייד מתמפה למיקום הגיאוגרפי המתאים. אמא, סבסטיאן גר בישראל או באוסטרליה? אמא טל-טל גם גר באוסטרליה? ואורין? נראה לי שכל הגלובליזציה הזאת ממש מבלבלת את שיר.

כרונולוגיה – לשיר יש ציר זמנים לצורך ההתמודדות עם שינויי המציאות שהיא חווה. אתמול-מזמן שייך לישראל (או לסקייפ אם נדייק) ואתמול או מחר שייכים לאוסטרליה. בכלל שני מעברי הדירות שעשינו מאוד מבלבלים את שיר ככה שקצת קשה לעקוב אחרי הסיפורים שהיא מספרת ובדרך כלל רק כשהיא מגיעה לסוף הסיפור אנחנו מבינים איפה היתה ההתחלה.

טלפוניה – אורי הפנים כל כך טוב את עיקרון הסקייפ שהוא מתחיל לצעוק הלו הלו ברגע שהוא רואה לפטופ. כשניסיתי לתת לו טלפון חוגה מפלסטיק (כזה של ילדים), הוא הסתכל על זה ועלי במבט של "נו מה זה הדבר הזה?". מצד שני כבר ראיתי אותו מחזיק את מברשת השיער של שיר וצועק אליה הלו הלו אז אני לא יודעת כמה לסמוך על יכולת הסקת המסקנות שלו. הוא עוד לא הגיע לסמארטפון בעיקר בגלל הנטייה המדאיגה שלו להטיח כל דבר חדש שהוא רואה ברצפה כחלק מתהליך החקירה שלו אבל אני מניחה שזה יגיע בקרוב.

דו לשוניות – זה נהדר שהילדים מדברים שתי שפות ברור ברור. הבעיה היא שהם (במיוחד אורי) עוברים בין שפות ברגעים הכי לא צפויים. שיר יכולה להתחיל משהו ואז "אמא איך אומרים באנגלית PINK?" "מה זתומרת? PINK" אני עונה, "לא אמא זה בעברית איך אומרים באנגלית?" (ההדגשה במקור). אורי בכלל התחיל לדבר בשתי שפות במקביל הבעיה היא שהוא לא ממש דובר את השפות וכשהוא אומר חצי מילה במקום לנחש N מילים יש לנו עכשיו 2N מילים לנחש מה שהופך את השיחה לתהליך ארוך במיוחד.בנוסף אורי התחיל לענות לכל שאלה בין אם היא מופנית אליו או לא ב no צלול כך שכל שיחה תופסת כיוונים משעשעים ביותר. חוץ מ no שהוא אומר ממש יפה, מדי פעם יוצאים לו ביטויים כמו oh my gosh או oh dear, אבל ברוב הזמן אין לנו מושג מה הוא אומר. לפעמים אני מבקשת משיר שתתרגם כי היא מבינה הרבה יותר טוב ממני את המבטא האוסטרלי הכבד שלו, איכשהו יש לי הרגשה שזה הופך להיות דפוס לעתיד, לפחות כל עוד אני מבינה מה שהיא אומרת.

שפה שלטת – "אמא בגן לא מדברים עברית, תדברי אנגלית בבקשה, הנה פה כתוב – בגן מדברים אנגלית" אומרת שיר בעודה מצביעה על שלט רנדומלי בגן, נראה לי שזה היה שלט על הגנה מהשמש. אני לא ממש מתייחסת לפקודות שלה, אבל אי אפשר להכחיש שהאנגלית נכנסת לכל פינה. אנחנו מנסים לדבר איתם עברית כמה שיותר אבל זה נראה לי רק עניין של זמן עד שהאנגלית תנצח. אולי כמוני והשפה הרוסית הם יבינו מה שמדברים אליהם אבל ידעו להגיד רק קללות או כמה מילים שימושיות ביותר לחיי המבוגרים כמו פופיק.

והנה לסיום בעית תנועה – "אמא, אם בשביל לנסוע לישראל צריך מטוס ועוד מטוס ואוטו, כמה זמן יקח להגיע"?

שנפתח את זה?

בינתיים בצד השני של העולם

לא כתבתי זמן מה, מרגיש כמו הרבה זמן למרות שעבר רק שבוע בערך. אני עוד עסוקה בהתאוששות מהחגים שהיא איכשהו קצת יותר קשה משציפיתי. אבל כשחושבים על זה, אלה החגים החופשיים הראשונים שלנו, חגים שהם 100% guilt free מבלי שהיינו צריכים להודות, לשבח, לקיים מנהגים או להרגיש אשמים כי מישהו נעלב בגללנו. חגים ראשונים שבהם את לא מחכה קצת שהחגים האלה יגמרו, כי למרות שאת נהנית מזה שיש חופש קצת בא לך גם למות כבר ממה שמסביב. אכן קשה להתאושש מזה.

התחלתי בתחביב חדש – סריגה, ונראה שזו היתה הזדמנות מעולה לכל הסובבים אותי לתפוס תחביב חדש והוא לצחוק על התחביב שלי. אני לא מבינה מה הבעיה, זה תחביב רגוע, יצרני, מהנה, עלויות הקמה נמוכות (מה זה כבר לקנות מסרגות לעומת גלשן ו wet suit) ו ROI גבוה (כמה כסף אני חוסכת על התחביב השני שלי שהוא קניית צעיפים). בקיצור שיקפצו לי כולם, אני סורגת אתם צוחקים וכולם הכי חשוב מרוצים.

היום שוב נשלחתי ללקוח, אם נמשיך את מטפורת הפירות, הלקוח הזה קנה תפוח, עשה עליו fruit ninja ועכשיו כשהתפוח נראה כמו גרבר שולחים אותי שוב, הפעם עם דבק. טוב, קצת דבק, קצת הוקוס פוקוס והגרבר הפך לאבטיח. למה אבטיח? זה בזכות הקולגה שלי שלא טרח לספר לי שזה בכלל לא היה תפוח מלכתחילה אלא אבטיח (או אולי מלון קשה לדעת). ככה זה Planit שולחים אותך ישר למים, נותנים מצופים אבל מישהו אחר מילא אותם בטון ונזכר לספר לך על זה רק אחרי שממש התרחקת מהחוף.

מפה לשם נראה שזה עוד סיפור של לקוח שקונה בזול ומשלם ביוקר, מה לעשות יש גם כאלה, אפילו פה באוסטרליה. רק מה? יש ימים שממש אין לי כוח לעבודה שלי. היום היה יום כזה. הלקוח ישב ב Macquaire Park שזה מקום סבבה, באמת סבבה, אם מתעלמים מזה שאין שם כלום. זה פארק תעשייה בסגניון אוסטרלי כלומר: מבנה, מדשאה בגודל נתב"ג כולל טרמינל 3, כמה אקליפטוסים, עוד מבנה, עוד שדה תעופה קטן וכו'. היתה לי אח"כ פגישה במקום שהכתובת שלו היא 2 מספרים במורד הרחוב, 2 מספרים ו-3 שדות תעופה ביניהם. נראה לי סגרתי את הפעילות הגופנית להחודש, נגמרו המספרים במד צעדים והיה צריך להתחיל מההתחלה, כמו בקופת חולים שאת מקבלת את מס' 1 ואת רואה בצג את מספר 998 כבא בתור ומקבלת התקף לב לרגע. ככה גם אני שראיתי את התצוגה, חשבתי להתחיל ללכת אחורה כדי שיסתדר אבל פחדתי שמישהו יקרא לרשויות.

הילדים התחילו את הגן החדש. מאוד נחמד, הם לומדים כל מיני דברים חדשים כמו יוגה לילדים (שיר), התפרצויות זעם דרמטיות (אורי) ושאר יכולות שימושיות. לשיר יש גנן השנה, מה שמאוד מוצא חן בעיניה. עכשיו הדרך הכי טובה לשכנע אותה במשהו היא להגיד שפול (הגנן) אמר, מעניין כמה אפשר להשתמש בזה עד שזה ישחק לגמרי. פה מקובל לקרוא לגננת מיס משהו, לפיכך שיר קוראת לגנן שלה מיס פול, מה שגורם לי לראות מולי דראג קווין עם שיער ורוד, מראה מדאיג משהו כשמדובר במישהו שדואג לרווחת ילדיך. אך אין דאגה בפועל מדובר בבחור נחמד מאוד שלמעט נטייה מוזרה להשתמש יותר מדי במילה incredible תוך הרמת אגודל אני לא מוצאת בו שום דבר בעייתי. אם הוא אכן לובש פאות ורודות בזמנו הפנוי, סבבה לו, הוא לא עושה את זה בגן.

חוץ מהתנהגויות חדשות הילדים מאמצים גם טעמים חדשים, השבוע עלתה הדרישה לקנות וג'ימייט. למי שלא יודע, וג'ימייט (עם מרגרינה) זה המקבילה (התפיסתית בלבד לא בטעם) של לחם עם שוקולד השחר. כ-ו-ל-ם גדלים על זה פה, ולכולם זה מה זה טעים, וכולם (גם מבוגרים) אוכלים את זה בכל שעה ביום. זה ממרח שחור שעשוי משמרי בירה ומלוח נורא (טעמתי), לא נורא כמו מה שעושים ממנו אבל מפה ועד לראות את אורי מלקק את זה מהלחם בהנאה רבה… מממ… יאק.

אורי אם אני תופסת אותך ככה הלך עליך, שום פרצוף חמוד לא יעזור

מתלוננים פה לפעמים על זה שהצעירים שותים יותר מדי. נקודה למחשבה: אתם מאכילים את הילדים שלכם בממרח עשוי משמרי בירה, מה אתם חושבים שהם ישתו כשיגדלו?

אז זהו לבינתיים. מנסה להתאושש מזה שכל מה שדחיתי לאחרי כריסטמס הגיע וצריך להתמודד איתו ומתנחמת בעובדה שעוד מעט זה Australia Day ויהיה עוד קצת חופש. הדילמה העיקרית העומדת על הפרק היא האם לרכוש ביקיני של דגל אוסטרליה לכבוד החגיגות או להתאפק ולדחות לשנה הבאה?

פסיכולוגיה בגרוש

"דיסוננס קוגניטיבי – מצב שבו חשיבתו של אדם מתמודדת עם סתירה וקונפליקט. התיאוריה טוענת כי אצל בני האדם טמון רצון חבוי שמטרתו לשמור על העקביות בין עמדותיהם לבין מעשיהם בפועל. " (ויקיפדיה)

כן, זה בדיוק זה. התחושה הזאת שגורמת לך להתעורר בלילה ולראות מולך את ההורים שלך מנסים לחייך בעוד שיחת סקייפ. מנסים לשמוח במעט מגע מוגבל עם החיים שלך ולהשלים בגבורה עם זה שהותרת אותם מאחור.

״אדם המאמין בעמדה מסוימת אך פועל בצורה המנוגדת לעמדה זו יחוש תחושה בלתי נעימה של העדר הרמוניה״ (ויקיפדיה)

אוהו כמה שאני מכירה את התחושה הזו. זו בדיוק שגורמת לי לעצום עיניים חזק חזק ולמצוא משהו שיעסיק אותי במיידי. היות ויש לי שני ילדים קטנים בבית אני בדרך כלל גם מוצאת.

הדחקה ו/או הכחשה – מנגנוני הגנה שמאפשרים להתעלם או לפחות לא לחשוב על חלקים של המציאות שגורמים אי נוחות (שילוב של הגדרות מויקיפדיה שנראו לי מתאימות, אני לא פסיכולוג)

זה מה שכולנו עושים לא? חושבים על זה רגע, נוגעים בכל כך הרבה כאב שמיד מעבירים את המחשבה למקום אחר, למציאות המיידית ולא לעתיד שבכלל עדיף להתעלם ממנו עכשיו. אם לא נחשוב עליו מספיק חזק הוא בטח לא יקרה.

ייסורי מצפון

רגע, מישהו באמת צריך הגדרה מויקיפדיה לזה? הרי על זה גידלו אותנו.

״ניבוי של תורת הדיסוננס הוא שאחרי הכרעה בין שתי אפשרויות תיראה האפשרות שנבחרה לבסוף כטובה ומוצלחת. עד כדי שינוי עמדה לכיוון צידוד בדרך שננקטה בסופו של דבר״ (ויקיפדיה)

מה אני יכולה להגיד? ימים יגידו. בינתיים אנחנו נשארים פה, ע"ע בחירה חופשית.