משפחה שהתיידדנו איתה בבית הספר עוברת לארצות הברית בחודשים הקרובים. שיר היתה בכיתה עם הבת שלהם בשנה שעברה ומפה לשם התיידדנו גם אנחנו ההורים ואפילו ארחנו זה את זה ויצאנו יחד לקמפינג. אמא שלה, שזכתה לכינוי the crazy American woman על פי כמה מה "blond bobs" (השם החדש שלי למאמי מאפיה בהשראת הסופרת ליאן מוריארטי) ואני התיידדנו בשנתיים האחרונות תוך כדי נסיונות להפגין חשיבת עצמאית בבית הספר. לא חברות מאוד קרובה אבל היה פוטנציאל, אז היה די מאכזב עבורנו לשמוע שהם החליטו לעבור/לחזור לארה"ב.
זו ההתנסות הראשונה שלנו עם התנועתיות של הגירה. התנועתיות של ההגירה מתבטאת בזה שאם עזבת כבר מדינה פעם אחת על מנת לעבור לאחרת יש סיכוי לא קטן שתעשה את זה שוב. אנשים נוסעים וחוזרים, עוזבים ושבים, פעם אתה זה שעוזב ופעם אתה זה שנשאר. נראה שברגע שהחלטת לנוע פעם אחת, עברת למין מצב ביניים כזה, להיות שייך לקבוצה בחברה שתמיד תמשיך לנוע. קשה מאוד להסביר את זה אבל אני חושבת שכל אחד מאיתנו מבין.
דיברתי על זה עם מישהו מהעבודה שלי, נתקענו לילה בשדה תעופה של לוס אנג'לס והיה הרבה זמן להרוג. הוא סיפר שהוא מתגורר בקנברה כמה שנים אבל חוזר לעיירה שבה הוא גדל אי שם ב Blue Mountains. כששאלתי למה הוא אמר שנמאס לו מהתנועתיות של קנברה. אנשים כל הזמן עוזבים ובאים (רוב המשרות הממשלתיות בתחום שלנו הן על בסיס חוזה ל X שנים), עד שהם מתיידדים עם מישהו הוא כבר עוזב. אבל זה לא מאפיין של התקופה שלנו? שאלתי אותו, כל הגלובליזציה והאינטרנט? אני רואה את זה כל הזמן בסידני – אנשים כל הזמן עוברים. אולי הוא אמר. בעיירה שגדלתי בה כלום לא השתנה, החברים שלי עדיין שם ואותם שיכורים בפאב כבר 20 שנה. אולי הוא אמר בעדינות, אולי את רואה את זה כי בתור expat את יותר נמצאת בחברת expats אחרים והם באמת לא מפסיקים לזוז.
וזה נכון. בתור מהגר יותר קל לך להתיידד עם אנשים כמוך. אין להם משפחה או חברים כאן אז הם פתוחים יותר להיכרות. אז מכירים, ומתיידדים עד שמגיע הזמן לנוע הלאה. חזרה מאיפה שבאים או למקום הטוב הבא. במקרה הזה, עצוב לנו אבל נשרוד. מניסיון של אחרים אני יודעת שזה מאוד קשה, במיוחד אם מדובר בחברים מאוד קרובים. עוד אחד מהדברים האלה שאת לא חושבת עליהם מראש עד שנתקלים בהם בעצמך.
דאון אנדר 