לעצור ולחשוב

לפני כמה שנים בעבודה, לקחתי חלק בתהליך בו החלטנו באיזה סביבות המוצר שלנו יתמוך. היה די פשוט. מרקטינג באו עם רשימת דרישות ואנחנו אמרנו לא. אבל זה לא רלוונטי כל כך לסיפור. מה שרלוונטי זה מה שקרה יום אחד כמה דקות לפני אחת מהפגישות האלה. ישבתי עם הארכיטקטית שנפלה עליה ההשתתפות בתהליך הכה מהנה הזה ודיברנו על עוד דרישה בלתי אפשרית שעלתה, משהו בלתי הגיוני לחלוטין שעלה כצורך דחוף ביותר. אני אמרתי צריך להגיד לא והיא אמרה חכי עם זה, אני שאלתי למה והיא חייכה ואמרה בואי אני אספר לך סיפור קטן.

הסיפור הוא על שני מהנדסים שלקחו חלק בפרויקט החלל הרוסי. צוות של שני אנשים, מהנדס צעיר טרי מהאוניברסיטה ומהנדס מבוגר בעל כמה וכמה שנות ניסיון. הם כתבו קוד לאחד החישובים המתמטיים לשיגור מעבורת החלל. הגיע יום השיגור, כל משתתפי הפרויקט יושבים בחדר השיגור ומתחילה הספירה לאחור. 60, 59, 58 פתאום המהנדס הצעיר אומר למבוגר – אתה יודע שיש לנו באג נכון?, המבוגר מהנהן, חייבים לעצור את השיגור אומר הצעיר. חכה אומר המבוגר. אבל יקרה אסון, מתעקש הצעיר, חייבים להגיד משהו. שב בשקט וחכה אומר המבוגר בשלווה. 30, 29, 28 ממשיכה הספירה. אנחנו חייבים לעצור אומר הצעיר בייאוש. אמרתי לך לחכות אומר המבוגר. 10,9,8 פתאום מישהו צועק: תעצרו! יש לנו טעות בקוד, המעבורת תתרסק. השיגור עוצר. רואה? אומר המבוגר לצעיר, עצרו, אבל לא בגללנו.

וזו חברים, הינה פיסה של גאונות צרופה. באותו זמן חייכתי למשמע הסיפור אבל הבנתי אותו היטב רק אחרי כמה שנים טובות וכמה נסיונות קצת פחות טובים. החוכמה של לא לקפוץ בראש אלא לחכות שדברים יקרו בעצמם. הרי כישראלים אנחנו יודעים הכל, ואנחנו גם חייבים לקפוץ בראש ולהגיד את דעתנו, עכשיו ומיד.

לפני כמה ימים ראיתי מאמר שמדבר על החוכמה שבהשתהות. שהחלטות נכונות לא מקבלים מהבטן בשבריר שניה אלא מתוך השתהות וחשיבה וניצול הזמן עד השנייה האחרונה. זה כל כך הזכיר לי את הסיפור הזה, הרי ברור שהמהנדס המבוגר היה אומר שיש בעיה, אבל הוא חיכה עם זה עד כמה שאפשר, ולמזלו מישהו אחר יקבל על הראש.

וזה לקח קשה. אבל זה לקח חיוני, כי כמו שלמדתי בדרך הקשה, אנשים לא אוהבים שאומרים להם לא, או שהרעיון הגאוני שהם חשבו עליו הוא לא ממש גאוני כמו שהם חשבו, או שהוא לא ניתן לביצוע. יותר קל לתת למישהו אחר להגיד את הדברים הלא נעימים או לתת לאנשים להבין לבד שהרעיון שלהם לא כזה להיט. זה דורש ממני המון איפוק לא להגיד את מה שאני חושבת, לחכות ולתת לאחרים לדבר כדי לבדוק את המים לפני שמגיע תורי אבל זה משתלם. אחרי שמישהו אומר משהו שנראה לי אדיוטי, ב 99 מתוך 100 מקרים מישהו אחר יגיד את זה לפני (וכנראה בצורה יותר מנומסת), ואם 99 מתוך 100 אנשים מסכימים למה שנאמר, אולי כדאי שאני אחשוב שוב. יכול להיות שהמלך עירום אבל יכול גם להיות שלא ושאני פשוט פספסתי את החוטיני שהוא לובש.

בהתחלה זה נראה לי נורא לא מקצועי, ומה עם האינטגריטי וכל זה, הרי הלקוח רוצה להתקין תוכנה על חתול, וכבר הלך ל RSPCA להשיג אחד רצוי בצבע כתום, זה לא מתפקידי להגיד לו שזה בלתי אפשרי? כן ולא. כן נתתי לו את מסמכי ההתקנה שאמרו שכדאי בלי פרווה, כן הסברתי לו על שיקולי ביצועים ועל דברים שהוא צריך. אבל אם הוא כבר חזר ויש לו חתול בכלוב, לא נראה לי שיש מה לעשות. עדיף שמישהו מהצוות של הסקיוריטי יגיד לו שאי אפשר לפתוח את הפיירוול למיאו. ואם זה כן הצליח, אז אני לפחות חייבת לנסות. ככה זה כשהלקוח צריך להיות מרוצה. מישהו יכול להחזיק את החתול שלא יזוז?

אותו הדבר עם אסקלציות. הרי משהו לא זז, משהו לא עובד, מיד צריך ללכת למנהל לא? ממש לא. אחת התכונות המוערכות ביותר אצל עובדים כאן זה being amiable מה זה אומר? זה אומר להיות נחמד, שמדבר יפה לכולם ומשיג את שלו בדרכי נועם. אסקלציות זה לא דרכי נועם, זה תוקפנות, וזה לא מתקבל בברכה. זה משהו מאוד קשה לי עם כל החשיבה התוצאתית שלי, אבל זה משהו שחייבים ללמוד, אחרת נתקעים באותו קיר שוב ושוב ושוב.

אז זה מה שאני לומדת עכשיו. לעצור ולחשוב, לפני שאני מגיבה בישיבה. לעצור ולחשוב, לנסח ולמחוק ושוב לנסח ולשלוח מייל. לעצור ולחשוב, לפני שאני אומרת לא. זה לא קל, אבל אומרים שנעשה קל יותר אם מתמידים.

לא מבינה

שומעת איפה הילד על הבוקר בדרך לעבודה, הרגל מתופפת לקצב, מזמזמת בראש מילים שרק אני מבינה. אין למי לחייך אח זה שיר נהדר מזכיר לי את החבר הראשון ואת הסופשבוע ההוא בצבא. אף אחד לא מבין מה שעובר עלי ומה זה בכלל צבא.

חושבת לעצמי מתי מפסיקים להרגיש כמו זהות כפולה, כמו סוכן חשאי שיש לו את השכבה הזו של חיים מבחוץ אבל שכבה שלמה של חיים בפנים שאף אחד לא יודע עליהם וגם אם מספרים עליהם אף אחד לא מבין. שכבה שלמה של מי שהיית שנעצרה בזמן וכאילו התקלפה ממך ביום שעברת, התקלפה מבחוץ אבל עדיין כואבת בכאב רפאים כמו איבר חסר מדי פעם שאת לא מצליחה לישון.

עולה לאוטובוס מחייכת לנהג אומרת בוקר טוב, באוזניות משתולל מישהו שומע אותי. מישהו בטוח שומע הרי בשביל זה יש בלוג. יושבת וכותבת בפינה שלי בשפה שלי זו שאף אחד לא מבין.

אני יודעת שאני חדשה פה וזה לוקח זמן, אבל שייכות היא צורך חזק, שמילים ומחשבות הגיוניות לא מצליחות תמיד להרגיע. אני שואלת את עצמי לא פעם האם תמיד אהיה עם זהות כפולה כזו או שאחת תתפוס את מקום השנייה. האם אי פעם אני ארגיש "אוסטרלית"?

קצת קשה לי להאמין. אריק כתב על רב תרבותיות פה ועל כמה מקובל לשמר סממנים של התרבות ממנה הגעת. האמת היא שגם לתרבות הישראלית אני לא תמיד מתחברת. האם נידונתי להיות לא שייכת? להסתובב עם זהות כפולה?

יום שישי בעבודה דיברנו על הא ודא ואז אחד החברה התחיל לספר על החבר שלו שהיה משועמם והחליט לעשות טיול אדרנלין באיראן, עיראק, אפגניסטן, סוריה, ירדן וישראל. סיפר שעיכבו אותו שעות בכניסה לישראל מחשש שהוא מרגל. החברה מסביב צחקו, מרגל?! אני לא הבנתי את הבדיחה האמת, נשמע לי די סביר החשש ובכלל לא הבנתי מה יש לחפש במקומות האלה מלכתחילה. אז כנראה שאני יותר ישראלית ממה שאני חושבת.

אחי מבקר אותנו כעת, ואנחנו מאוד שמחים, אבל מתחת לשמחה יש גם עצב. פתאום זה מזכיר לי איך זה לדבר עם מישהו שמכיר אותי מתמיד, שמספיק שאני אגיד מילה אחת או סתם אעשה פרצוף והוא ישר מבין במה מדובר. הקשר הזה חסר לי. נכון, להיות במקום חדש מאפשר לעשות הרבה דברים באופן שונה, דברים שלא חשבת שתעשי, עכשיו שאת משוחררת ממגבלות המוכר. אבל כרגע אני פשוט רוצה להרגיש שייכת.

מהפכה

שני. בוקר. יושבת באוטובוס בדרך לעבודה. באייפון מתנגן טרייסי צ׳פמן talking about a revolution וקוראת את הפוסט של אביתר שמדבר בצירוף מקרים מוזר על מהפכה. או יותר נכון ״המהפכה״ זו המצולמת שהיתה בקיץ שעבר בישראל כשאנחנו כבר היינו רחוק רחוק משם.

אומרים שזו לא חוכמה גדולה לדבר על ישראל מרחוק, כשאת נמצאת בחיים הקטנים שלך באוסטרליה נוסעת באוטובוס בדרך לעבודה. אולי ואולי לא. אולי זה כן חוכמה לדבר על מה שהפריע לך בחיים הקטנים שלך בישראל ולמה החלטת לעזוב אותם ולחפש לעצמך אחרים.

תמיד נראה לי שחיים בישראל בציפיה למשהו, משיח או אבדון. אחד מהם. מה שבטוח שהכל זמני, אין מה להשקיע, גם ככה הכל הולך לגן עדן או לגיהינום. קשה לחיות ככה, מרגע לרגע. מה יש לדבר על עתיד מי יודע מה יהיה מחר. בוא נראה לפחות מה יש בחדשות היום או מה בטלויזיה ונחשוב על משהו אחר.

המהפכה המשודרת של הקיץ שעבר נראתה לי קצת כמו בדיחה נאיבית. הרי מה באמת משתנה כשלכולנו יש attention span של יתוש ומיד עוברים לאייטם הבא. אה נכון יש המון צילומים בפייסבוק של פסק זמן שעולה דולר לעשרים חתיכות בארה״ב עם הכיתוב חייבים לעשות משהו. באמת חייבים. בא לי לאללה פסק זמן. חייבים. עניין של אידיאולוגיה.

אז אמא שלי כל פעם מספרת לי בהתרסה שדברים משתנים בישראל. בטח משתנים, הכל משתנה ותמיד נשאר אותו דבר כמו שהיה. הרי זה מה שבטוח בחיים בישראל, את יודעת שלא משנה מה תעשי הכל ישאר בדיוק אותו דבר. ככה זה שחיים את הרגע, מה אכפת לי מה יהיה מחר, מי יודע אם נהיה פה בכלל. NEXT.

אריק אמר לי שאני תמיד כותבת בבלוג על הקשיים, על ההתלבטויות ועל האשמה. זה נכון, מה שאני לא כותבת בבלוג, וזה בעיקר מטעמי התחשבות ברגשות הקוראים הקרובים אלי זה למה כן. זה וגם איזו תחושה שהיתה לי עד עכשיו של למה לטרוק מאחורי את הדלת. אז אני עוד לא טורקת אותה מאחורי עדיין אבל נראה לי שאחרי כמעט שנה פה היא מתחילה לאט לאט להסגר.

אז למה כן? כי אם נשתמש באחד המשפטים השחוקים והמגוחכים ביותר בישראלית: באוסטרליה יש תמורה בעד האגרה. כן, יש, באמת. לדוגמא אני משלמת מיסים ואני מקבלת החזר על גן, אני משלמת מיסים ואני מקבלת תחבורה ציבורית. נכון זה לא מושלם, נכון יש נפילות והרכבת קצת איטית לעיתים. אבל יש תחבורה ציבורית נורמלית. משהו שבישראל ממש לא קיים.

נכון. גם באוסטרליה יש פשיעה, גם באוסטרליה יש אלימות, אבל זו לא הנורמה. אני לא מדברת רק על אלימות קשה שמגיעה לכותרות, אני מדברת על הדחפות בתור, בכביש, על צעקות וגסות רוח. לפני שבוע אחי שלח לי מייל על תקרית שהיתה לו בכביש המלווה בצעקות, איומים אישיים, קללות ואיומים בתביעות ותלונות במשטרה. הוא כתב ״תקראי ישעשע אותך״. האמת? לא שעשע אותי בכלל. נחרדתי. חשבתי עד כמה זה יכול to go wrong והאם זה שווה את זה ומה היה קורה אם הנהג השני היה מוציא סכין. כנראה שאיבדתי את הפילטר ההזוי הזה שגורם לי לראות משהו משעשע בתקריות כאלה וגורם לי לייחס חשיבות למי צודק.

אז מה גורם ל"צברית"-"ציונית"-מסע בפולין-צבא-קצינה-פעילה במפלגה-בוגרת תואר-וחיה-לא-רע-בכלל-בישראל לעזוב הכל וללכת לצד השני של העולם? יאוש. פשוט ככה. יאוש.

אבל מה היא יודעת, יושבת בסידני אוסטרליה ושותה את הקפוצ'ינו שלה? אני יודעת שאני לא רוצה לגדל את הילדים שלי ככה. ואני מוכנה לשלם עבור זה. אני מוכנה לקשיים ולאשמה ולמרחק ולכאב הגדול הזה. אני מוכנה לזה כי אני יודעת שהתמורה החשובה ביותר שאני מקבלת זה עתיד. ועבור עתיד אני מוכנה לשלם ביוקר.

מפגשים מהסוג הלא צפוי

השבוע שלחו אותי לקורס. אחלה קורס, מאוד מעניין. חוץ מהמידע המקצועי שצברתי ואותו אני אחסוך מכם, יצא לי לפגוש גם הרבה אנשים. שזה החלק החביב עלי בללכת לקורסים.

ישבנו לצהריים, אני, בחור ישראלי ושני בחורים לבנוניים. יושבים ומדברים על עבודה ולאט לאט השיחה גולשת לחיים. ההורים של אחמד הגיעו מלבנון בשנות השישים, הם וכל המשפחה כשהגבולות של אוסטרליה היו פתוחים לרווחה. ההורים של ג'ייסון הגיעו בשנות ה70, והשאירו את המשפחה מאחור. אחים ואחיות מכל צד, לפעמים אני מדבר איתם בפייסבוק, לפעמים לא, הוא אומר. מוזר שיש לי ענפים של משפחה כל כך קרובה במקום כל כך רחוק. החיים שלהם קשים שם הוא אומר, אנחנו שולחים כסף אבל הם כל כך הרבה אנשים אי אפשר להציל את כולם. מה לעשות, עושים מה שאפשר. אני חושבת על אבא שלי שגויס במלחמת לבנון (הראשונה) ולא אומרת כלום. מה כבר אני יכולה להגיד. ככה יהיו הילדים שלי, אני אומרת פתאום, עשר עשרים שנה קדימה. משפחה בישראל וקשרים דרך הפייסבוק. משפחה כל כך קרובה וכל כך רחוקה. קראתי בבלוג של גולה מרצון משהו שנשאר לי בראש. היא כותבת ש"שהגורל היהודי הוא לנדוד, ומה לי כי אלין – כל דור שני חייב לראות את הוריו כאילו הם זרים בארצו." ואני חושבת כמה זה נכון. שתמיד אומרים שבסוף את יוצאת כמו ההורים שלך, והנה אנחנו בדיוק כמוהם. עזבנו הכל למען סיכוי לחיים טובים יותר.

ביום אחר אני אוכלת עם בחור מניו זילנד, סיימון. מבטא קיווי שגורם לי לחשוב על Flight of the Conchords. אני מספרת שאני מישראל, הוא מספר שהיה בישראל חצי שנה אי שם בשנות התשעים. התנדב בקיבוץ בצפון. סיפר איך כל חברי הקיבוץ היו עושים את העבודות הנקיות ומשאירים את המלוכלכות כמו לנקות את הלולים למתנדבים "האלה". אבל מה אכפת לי, הוא אומר, דווקא היה נחמד. את בת זוגו הוא פגש ככה, הוא עבד בלול והיא ברפת. כשהיו באים לארוחת הבוקר, הם הריחו כל כך רע שתמיד ישבו שניהם בנפרד מכולם. בנפרד אבל ביחד. אני מספרת לו על הטיול בניו זילנד ועל זה שעשיתי WWOOFING בחווה. לא היו לולים למזלי. חולקים חוויות על קרקס שר הטבעות שהיה באותה שנה בוולינגטון וצוחקים שאולי ניפגש שוב בוולינגטון לכבוד ההוביט. אולי.

היום אני וקולגה ישראלי עבדנו ביחד על משהו, מדברים בשקט בינינו בעברית. פתאום מישהי מסתובבת ושואלת: באיזו שפה אתם מדברים? רוסית? עברית אנחנו עונים. עברית? היא שואלת בתדהמה, מוזר. יש כמה ישראלים שעובדים איתי והם תמיד מדברים כל כך חזק. חשבתי שעברית מדברים רק בצעקות. לא ידעתי שאפשר גם בשקט. מסתבר שאפשר.