"דיסוננס קוגניטיבי – מצב שבו חשיבתו של אדם מתמודדת עם סתירה וקונפליקט. התיאוריה טוענת כי אצל בני האדם טמון רצון חבוי שמטרתו לשמור על העקביות בין עמדותיהם לבין מעשיהם בפועל. " (ויקיפדיה)
כן, זה בדיוק זה. התחושה הזאת שגורמת לך להתעורר בלילה ולראות מולך את ההורים שלך מנסים לחייך בעוד שיחת סקייפ. מנסים לשמוח במעט מגע מוגבל עם החיים שלך ולהשלים בגבורה עם זה שהותרת אותם מאחור.
״אדם המאמין בעמדה מסוימת אך פועל בצורה המנוגדת לעמדה זו יחוש תחושה בלתי נעימה של העדר הרמוניה״ (ויקיפדיה)
אוהו כמה שאני מכירה את התחושה הזו. זו בדיוק שגורמת לי לעצום עיניים חזק חזק ולמצוא משהו שיעסיק אותי במיידי. היות ויש לי שני ילדים קטנים בבית אני בדרך כלל גם מוצאת.
הדחקה ו/או הכחשה – מנגנוני הגנה שמאפשרים להתעלם או לפחות לא לחשוב על חלקים של המציאות שגורמים אי נוחות (שילוב של הגדרות מויקיפדיה שנראו לי מתאימות, אני לא פסיכולוג)
זה מה שכולנו עושים לא? חושבים על זה רגע, נוגעים בכל כך הרבה כאב שמיד מעבירים את המחשבה למקום אחר, למציאות המיידית ולא לעתיד שבכלל עדיף להתעלם ממנו עכשיו. אם לא נחשוב עליו מספיק חזק הוא בטח לא יקרה.
ייסורי מצפון
רגע, מישהו באמת צריך הגדרה מויקיפדיה לזה? הרי על זה גידלו אותנו.
״ניבוי של תורת הדיסוננס הוא שאחרי הכרעה בין שתי אפשרויות תיראה האפשרות שנבחרה לבסוף כטובה ומוצלחת. עד כדי שינוי עמדה לכיוון צידוד בדרך שננקטה בסופו של דבר״ (ויקיפדיה)
מה אני יכולה להגיד? ימים יגידו. בינתיים אנחנו נשארים פה, ע"ע בחירה חופשית.
דאון אנדר 