Homesick. האנגלים מבינים שגעגועים הם סוג של מחלה. מחלה שתוקפת תמיד כשאת לא מוכנה או כשאת מדוכאת קצת או כשאת משועממת. וכשאת קצת משלושתם אז המחלה מתפרצת בכל הכוח, גורמת לך להתקפל. מבינים מה הם אומרים האנגלים, אולי זה בגלל האימפריאליזם והעובדה שבריטים התפשטו לכל מקום אפשרי. בעברית המילה געגועים גורמת לך לחשוב על ברווזים, ובכלל כשאת אומרת הרבה פעמים מתגעגעת בסוף את חייבת לצחוק כי המלה נשמעת כל כך מגוחכת.
אבל לצערי היום לא כל כך בא לי לצחוק. האמת שמה שבא לי בעיקר זה לגמור את הניסוי הזה ולחזור הביתה. אני מאשימה את גלעד שליט בהתקף הנוכחי שלי. המחשבה הראשונה שלי ברגע ששמעתי על השחרור שלו היתה "עכשיו אפשר כבר לחזור הביתה". למה? שאלה טובה, אני לא בטוחה שיש הסבר רציונלי מאחורי כל מחשבה שלי. האמת יותר סביר להניח שלא. אולי גם לי התחשק לרגע לחבק את ההורים והאחים שלי ושאבא שלי יגיד, בואי תגידי שלום לאמא. אולי.
העניין הוא ששום דבר לא השתנה באמת בישראל. שום דבר מהותי. אולי הצעד הזה של הממשלה גרם לי לרגע לחשוב שאולי זה מקום לא כל כך נורא להיות בו ואולי מישהו עושה צעד לכיוון הנכון. ואולי שוב אני מנסה למצוא רציונל במקום שהוא כל כך רגשי.
באמצע ההשתפכות הזו נשמעת דפיקה בדלת, הגיע האיש של הגז והמים לבדוק את המטר. לא הבין מי זה היצור הדומע הזה שפתח לו את הדלת אבל מחייך בנימוס, אוסטרלים לא שואלים שאלות. את יודעת שלא רואים מה כתוב במטר? הוא שואל. לא, אני עונה ולא מספרת שאני תכלס לא פותחת את הארון הזה במטבח עם הצינורות שמתחת לארונות מפחד שמשהו יקפוץ עלי משם. טוב, שתדעי הוא אומר, שלא רואים את המספר טוב, אבל אין בעיה לסדר את זה הוא מחייך, פשוט תני לזה דפיקה עם משהו קשה. cheers אני אומרת, והוא מחייך והולך.
ככלות כל הקיצים טוב לדעת שלפחות לקרוא את המטר של המים אני מסוגלת עכשיו.
have a nice day too, mate ותודה על הסחת הדעת. חוזרים לנשום, מחר יהיה יום טוב יותר.
דאון אנדר 
כתיבת תגובה