חמישה רגעים קטנים

יושבת עם הילדים אחר הצהרים בגינה. מחר ראש השנה אז אני שרה להם כמה שירים. בשנה הבאה נשב על המרפסת אני שרה ובאמצע נתפס לי הקול. יש כמה שירים שהם כל כך תבנית נוף מולדתנו שאני לא יכולה לשיר בלי שהסכין הזו תסתובב בקרביים. בואו נראה רינת ויויו אני מציעה, אני לא זוכרת יותר שירים.

נכנסת לקולס לעשות קניות לחג. לא משנה כמה פעמים עשיתי קניות שם. עדיין ברגע הראשון שאני נכנסת מול כל הפירות והירקות אני מרגישה כמו אז כשהייתי תרמילאית באוסטרליה ונכנסתי לעשות קניות בדרך מנקודה א לנקודה ב. לרגע אחד, אני מרגישה תיירת. רגע אחר כך, אני מוציאה את רשימת הקניות שלי, והכל שב לקדמותו, לא תרמילאית, לא תיירת, גרה פה.

מתארגנים לארוחת ראש השנה. אין רימונים באביב, העונה לא נכונה. יש מלא פסיפלורות אבל, גם בהן יש לא מעט גרעינים והן די מתוקות, הולך? בסוף עשינו בלי, נקווה שהשנה תהיה מספיק מתוקה. למעשים טובים לא באמת צריך גרעינים של רימון, צריך לב.

ארוחת ראש השנה השנייה שלנו פה. נפגשים עם חברים. בשנה שעברה הרגשתי כמו תיירת, משקיפה על חיים וחברויות של אחרים. נמצאת בפנים אבל בצד. השנה אנחנו החברים, אני מרגישה שייכת. הרגשתי שנוצר עוד שורש קטן באוסטרליה, מרגיש יותר נוח. כמו שאן שרלי היתה אומרת, אני שונאת להרגיש נטולת שורשים, כמו צמח ששתלוהו מחדש.

ראש השנה, יום אחרי. הראש עוד כבד קצת מכל היין ששתינו, אבל צריך לקום לעבודה. לרגע בא לך שיהיה חופש, וראש השנה ב, ואיזה גשר על האיסרו חג. ואז את נזכרת בחגים בישראל. נראה לי עדיף לקום לעבודה.

ביקורים עליך ביקורים

אחד החסרונות והיתרונות של אוסטרליה הוא הריחוק הגאוגרפי שלה. אומרים שבלי הריחוק הגאוגרפי אוסטרליה לא היתה מה שהיא. נשמע לי די הגיוני.

אנחנו בהחלט מרגישים את הריחוק הגיאוגרפי כשבאים לבקר אותנו. אם באירופה ביקור יהיה קוויקי של סוף שבוע, נסיעה לאוסטרליה היא נסיעה רצינית. זה אומר קודם כל שתדירות הביקורים מועטה יחסית, וזה גם אומר שאם כבר יש ביקור הוא יהיה לכמה שבועות.

הבית נכנס למוד ביקורים, מפנים מקום בחדרים לאורחים, מפנים מקום בראש, מפנים מקום בחיים להוסיף אנשים שאולי מאוד קרובים אליך אבל גם מאוד רחוקים. בעיקר מקום בחיים אני חושבת. החיים שלנו כאן קיבלו דפוס מסויים, הדפוס של בלי. בלי משפחה, בלי עזרה אבל גם בלי התערבות. השגרה שלנו זה בלי. הנורמה שלנו זה בלי. להפוך את זה לעם דורש לא מעט הסתגלות.

זה לא סתם לעבור מבלי לעם. זה לעבור לקיצוניות השניה, פול טיים פול און. וזה קשה. כך שעם כל השמחה שמישהו מגיע יש גם הרבה חשש, ועם כל העצב שמישהו נוסע יש גם הרגשת רווחה. רווחה שהחיים חזרו למוד הנורמלי שלהם, בלי.

ביקורים כאלה מזכירים לי את הספרים של ג׳יין אוסטין. בתקופתה כל ביקור אפילו ממחוז אחד באנגליה למחוז אחר היה כמו ביקור לאוסטרליה. אנשים לא היו באים לביקור אופנתי של כמה שעות, אלא לימים ואפילו לשבועות. אחרת זה לא היה מצדיק את הנסיעה והמרכבה והעייפות של הסוסים. זה קצת היה לי בלתי נתפס כישבתי וקראתי בגינה של ההורים שלי – לנסוע ולהיות אצל מישהו בבית במשך 3 שבועות. היום כשאנחנו גרים באוסטרליה אני מבינה היטב. פחות מזה לא תמיד מצדיק את הטרחה.

מפנה מקום בראש למחשבות שלך מנגן לי בראש כשאני עושה עוד קצת מקום בארון. מפנה מקום לשאלות, מפנה מקום לביקורת, מפנה מקום ל… שלא תבינו לא נכון, זה נחמד שבאים לבקר, אנחנו בהחלט מתגעגעים למשפחה הקרובה ושמחים שמבקרים אותנו. אבל זה גם מאלץ אותנו להסתכל על החיים שלנו ולנסות להצדיק בראש וכנראה גם במילים את הבחירה שלנו שוב. אולי זה בגלל שאנחנו יחסית חדשים פה ואולי זה פשוט משהו אנושי הצורך להציג את החיים שלך בצורה הכי חיובית בפני מבקרים ולהצדיק שוב ושוב את הבחירות שלך.

אז אנחנו שמחים שבאים. אבל אנחנו גם שמחים כשהחיים שלנו חוזרים להיות שלנו שוב. זה לא שאין לנו רגש, זה לא שאנחנו לא מתגעגעים, אנחנו פשוט התרגלנו כבר להיות בלעדיכם. תנו לנו דקה להתרגל אליכם שוב.

Undo

מדי פעם אני חושבת כמה קל יהיה לעשות undo לחיים שלנו. להתקפל, לארוז, לחזור לישראל, למכור את הדירה שלנו ולקנות בית ליד ההורים שלי. המשפחה תהיה מאושרת, הילדים יהיו אדישים הם ממילא קטנים מדי והכל יחזור לקדמותו.

בכל פעם שאני מדמיינת לעצמי את הסנריו הזה הכל טוב ויפה עד שהוא נגמר בשאלה ומה אז?

הגירה היא כמו טיפוס בעלייה, קשה, מתיש לעיתים ובדרך כלל גם בניגוד לכיוון ההגיוני. את יודעת שהנוף מלמעלה אמור להיות מדהים, שמעת על זה הרבה ממי שיושב שם בפסגה ונהנה, אבל יש לך עדיין לעשות את הטיפוס לפני שתוכלי להינות מהנוף.

כשחושבים על זה, לחיות כמהגר זה לחיות בהתנגדות תמידית. התנגדות למשפחה שמושכת בכיוון אחד, התנגדות לאינרציה שמשכה את החיים שלך עד עכשיו ובעיקר התנגדות לדחף האנושי הבסיסי ביותר, הדחף לשוב הביתה, לאן שאת שייכת.

רוב הזמן הנוף שאנחנו רואים בדרך, וההנאות הקטנות של המסע עוזרים לנו להתמודד מול הדחיפה הזו לכיוון ההפוך, אבל לא צריך הרבה כדי לעצור רגע ולרצות לשחרר את המושכות ולהידרדר חזרה עם כוח המשיכה לאן שאת שייכת. שבוע כזה כמו שעברנו עכשיו עם מחלות של כל בני הבית ובעיקר בלי הפוגה בהחלט גורם לרצות לשחרר, לשחרר ולהתדרדר למטה למטה.

ומה אז? עולה השאלה הקבועה. הרי גם אם הכל חוזר לקדמותו, ומהבחינה האובייקטיבית נחזור בדיוק לאותו הדבר או אפילו יותר טוב, השאלה עומדת בעינה.

אבל מה אז? האם זה באמת טוב יותר? האם אנחנו אותם אנשים שהיינו לפני שעזבנו? אז זהו שאני לא בטוחה. אני לא בטוחה כבר שנוכל לחזור אחורה בדיוק בדיוק למה שהיינו. הרי הסיבות לעזיבה עדיין קיימות, באותה מידה אם לא יותר, ועכשיו שאנחנו מתחילים לראות שאפשר גם אחרת, לחיות באופן אחר, האם נוכל לחזור חזרה?

לפעמים אני מציירת לעצמי את הסנריו הזה בפרטי פרטים, יודעת בדיוק איך החיים שלנו יראו. מה אנחנו נעשה, מה הילדים יעשו, ועדיין לא משנה כמה שזה נראה ורוד אני עדיין נתקעת באותו קיר. אותה הבנה ברורה שזה לא יוכל להיות נכון. אם נחזור עכשיו חזרה נלך אחורה. אני חושבת כמה התקדמתי וכמה למדתי על עצמי בחודשים האחרונים. האם אני יכולה לחזור עכשיו לשבלונה שהגדירה את החיים שלי ״לפני״ ולהתאים שוב בלי חריקות? האם אני לא אחשוב כל הזמן על מה היה אילו, מה היה אם היינו נשארים. אני חושבת שכן, שאני אחשוב על זה כל הזמן. אני גם חושבת שכל עוד אני נתקעת בקיר הזה, כנראה ההחלטה להשאר פה היא הנכונה. ובנימה אופטימית זו כדאי שאני אאסוף את המושכות ואחזור לטפס, אומרים שהנוף למעלה פשוט מעולה.

אז מה כל כך טוב לכם שמה?

״אז מה כל כך טוב לכם שמה?״ זו השאלה שמדי פעם אמא שלי מטיחה בי במהלך שיחה כזו או אחרת. והשאלה המשתמעת היא מה יכול להיות כל כך טוב שם שהייתם מוכנים לעזוב אותנו ככה. אנחה. הלוואי שיכולתי להסביר הכל על רגל אחת עם הילדים צועקים מאחור או בכלל.

״מצאתם מה שחיפשתם?״ זו השאלה השניה שנשאלת בקונטקסט הזה. עוד שאלה מצוינת, אבל בניגוד לקודמת שאותה מאוד קשה לספק, הרי ״טוב״ זה מושג כל כך סובייקטיבי, כאן אני חושבת שאפילו אחרי מעט זמן יחסית, אני יכולה לומר שכן נראה לי שכן.

הדבר העיקרי שאני רציתי זה לצאת מהמירוץ ההיסטרי של החיים בישראל. יותר, יותר, יותר מהר, יותר ממה שיש לאחר. כבר כמה שנים שאני שואלת את עצמי האם אפשר גם אחרת. עכשיו אני מבינה שאפשר. לא עזבנו את המירוץ לגמרי, עדיין שנינו עובדים, עדיין יש לנו רמת חיים מסוימת שאנחנו רוצים לשמר וכנראה שלא נעבור לחווה אורגנית בזמן הקרוב, אבל עברנו למסלול האיטי יותר. המסלול שמאפשר לעבוד, להתפרנס אבל לא בכל מחיר. מסלול בו אולי אין קידומים מרגשים והרפתקאות מסעירות, אבל יש זמן לעצמך, וזמן לנו וזמן לילדים. פתאום אני מבינה שהסטנדרט שלי ל work life balance השתנה לחלוטין ואיתו סדרי העדיפויות שלי. כשאני מדברת על זה עם המשפחה שלי או עם אנשים מישראל הם לא מבינים. זו הגדרה שונה למה שנחשב נורמלי, ובמובן הזה אני חושבת שאני יכולה להגיד שכן מצאתי את מה שחיפשתי ומעבר. כשהגענו לא הבנתי איך אפשר לעבוד רק 3 או 4 ימים בשבוע, היום אני מבינה. לוקח זמן לתפוס אבל ברגע שזה נתפס, אי אפשר לחזור אחורה. דברים שנראו לנו נורמליים, אפילו טובים, פתאום נראים בלתי מתקבלים על הדעת, מטורפים אפילו, לאור התפיסה החדשה שגיבשנו פה.

אז נכון, לא הכל זהב, והכסף פה לא צומח על העצים או ממלא את הרחובות או כל קלישאה אחרת שמתאימה פה. כמו בכל מקום יש פה קשיים, ולפעמים אני מרגישה שאולי אני עובדת פחות קשה בעבודה אבל כפול בבית, ועדיין, אני חושבת שבסך הכל יותר טוב לנו.

אפשר לפרוט את זה להמון פרטים, ואני מגבשת רשימה כזו לאחד הפוסטים הקרובים, אבל לאור כמה דברים שעברתי לאחרונה נושא העבודה התחדד לי פתאום ואני מרוצה. אני חושבת שמצאתי מה שרציתי.

פסיכולוגיה בגרוש

"דיסוננס קוגניטיבי – מצב שבו חשיבתו של אדם מתמודדת עם סתירה וקונפליקט. התיאוריה טוענת כי אצל בני האדם טמון רצון חבוי שמטרתו לשמור על העקביות בין עמדותיהם לבין מעשיהם בפועל. " (ויקיפדיה)

כן, זה בדיוק זה. התחושה הזאת שגורמת לך להתעורר בלילה ולראות מולך את ההורים שלך מנסים לחייך בעוד שיחת סקייפ. מנסים לשמוח במעט מגע מוגבל עם החיים שלך ולהשלים בגבורה עם זה שהותרת אותם מאחור.

״אדם המאמין בעמדה מסוימת אך פועל בצורה המנוגדת לעמדה זו יחוש תחושה בלתי נעימה של העדר הרמוניה״ (ויקיפדיה)

אוהו כמה שאני מכירה את התחושה הזו. זו בדיוק שגורמת לי לעצום עיניים חזק חזק ולמצוא משהו שיעסיק אותי במיידי. היות ויש לי שני ילדים קטנים בבית אני בדרך כלל גם מוצאת.

הדחקה ו/או הכחשה – מנגנוני הגנה שמאפשרים להתעלם או לפחות לא לחשוב על חלקים של המציאות שגורמים אי נוחות (שילוב של הגדרות מויקיפדיה שנראו לי מתאימות, אני לא פסיכולוג)

זה מה שכולנו עושים לא? חושבים על זה רגע, נוגעים בכל כך הרבה כאב שמיד מעבירים את המחשבה למקום אחר, למציאות המיידית ולא לעתיד שבכלל עדיף להתעלם ממנו עכשיו. אם לא נחשוב עליו מספיק חזק הוא בטח לא יקרה.

ייסורי מצפון

רגע, מישהו באמת צריך הגדרה מויקיפדיה לזה? הרי על זה גידלו אותנו.

״ניבוי של תורת הדיסוננס הוא שאחרי הכרעה בין שתי אפשרויות תיראה האפשרות שנבחרה לבסוף כטובה ומוצלחת. עד כדי שינוי עמדה לכיוון צידוד בדרך שננקטה בסופו של דבר״ (ויקיפדיה)

מה אני יכולה להגיד? ימים יגידו. בינתיים אנחנו נשארים פה, ע"ע בחירה חופשית.

כמה מילים על תקשורת

שבוע שעבר היה לי יום הולדת. מעבר לחגיגה (או העצב) הרגילה של הופ-הופ-טרללה גדלתי בעוד שנה חגגתי גם יום הולדת ראשון בחיים החדשים שלי שהיה נחמד.
בגלל היום הולדת היו לי הרבה יותר שיחות עם אנשים מישראל. בטלפון, בסקייפ, פייסבוק, הרבה אותות חיים מאנשים שאני כבר מתקשרת איתם כל כך מעט. בתיאוריה נראה שכל כך קל לשמור על קשר עם אנשים, הרי העולם הוא שלולית גלובלית וכו וכו. בפועל זה די אשליה. האנשים שאת מכירה ואוהבת הופכים להיות צלליות, דמויות חד ממדיות תקועות לנצח בתמונה עם הרקע מאחורי המחשב שרואים בשיחת סקייפ. וזה עצוב. אבל זה מה שיש והאמת זה לא מעט אם אני משווה את עכשיו למה שהיה לפני לא כל כך הרבה שנים.

רק כדי להשוות, ההורים שלי עלו לישראל והשאירו קרובים ברוסיה. אני תמיד נזכרת איך היינו מתקשרים למשפחה ברוסיה כשהייתי ילדה. פעם בחודש כולם היו מתכנסים אצל סבא וסבתא, סוגרים חלונות (שלא יכנס רעש מבחוץ) משתיקים את הילדים ומתקשרים ל״שם״. כשהשיחה היתה סופסוף מתחברת רטט של התרגשות היה עובר בבית יחד עם יראת כבוד לטכנולוגיה שמאפשרת למשפחה בישראל לדבר בצעקות מחרישות אוזניים עם המשפחה ברוסיה. שיחה שהורכבה בעיקר מצעקות של "הלו? הלו?". האמת שזה לא כל כך שונה מהסקייפ כשחושבים על זה. מעניין איך ההורים שלי משווים את החוויה הזו עם לדבר איתנו בסקייפ, אולי אני אתקשר רגע לשאול..

מעבר לטכנולוגיה יש את פער השעות, קשה לשמור על קשר עם מי שישן כשאת ערה, עובד כשאת פנויה ופנוי כשאת ישנה. אז מתרחקים ומתרחקים ופתאום פייסבוק עובר להיות המקום שבו את מתעדכנת על מה שהיית שומעת קודם בפינת הקפה או בשיחה. מצרפת שורה לשורה ומרכיבה מהן תמונה של חיים שפעם הכרת כל כך טוב.

עכשיו זה קורה עם חברים ומכרים אבל בהמשך לפי מה שאומרים לי זה מגיע גם למשפחה. אפשר להבין את זה, עבור האנשים בישראל אנחנו אלה שגרים שם באוסטרליה, מקום שנראה דימיוני לחלוטין לרוב האנשים. צללית חד ממדית של מי שהיינו, תקועים באותה מידה ברקע הלא משתנה של אותו חלון השיחה בסקייפ.

ולסיום ההורים של רג'ש מ The Big Bang בסיטואצית סקייפ אופיינית. לפחות הם מקפידים להחליף את הוילון שמאחוריהם בין שיחות שיהיה מעניין:

Homesick

Homesick. האנגלים מבינים שגעגועים הם סוג של מחלה. מחלה שתוקפת תמיד כשאת לא מוכנה או כשאת מדוכאת קצת או כשאת משועממת. וכשאת קצת משלושתם אז המחלה מתפרצת בכל הכוח, גורמת לך להתקפל. מבינים מה הם אומרים האנגלים, אולי זה בגלל האימפריאליזם והעובדה שבריטים התפשטו לכל מקום אפשרי. בעברית המילה געגועים גורמת לך לחשוב על ברווזים, ובכלל כשאת אומרת הרבה פעמים מתגעגעת בסוף את חייבת לצחוק כי המלה נשמעת כל כך מגוחכת.

אבל לצערי היום לא כל כך בא לי לצחוק. האמת שמה שבא לי בעיקר זה לגמור את הניסוי הזה ולחזור הביתה. אני מאשימה את גלעד שליט בהתקף הנוכחי שלי. המחשבה הראשונה שלי ברגע ששמעתי על השחרור שלו היתה "עכשיו אפשר כבר לחזור הביתה". למה? שאלה טובה, אני לא בטוחה שיש הסבר רציונלי מאחורי כל מחשבה שלי. האמת יותר סביר להניח שלא. אולי גם לי התחשק לרגע לחבק את ההורים והאחים שלי ושאבא שלי יגיד, בואי תגידי שלום לאמא. אולי.

העניין הוא ששום דבר לא השתנה באמת בישראל. שום דבר מהותי. אולי הצעד הזה של הממשלה גרם לי לרגע לחשוב שאולי זה מקום לא כל כך נורא להיות בו ואולי מישהו עושה צעד לכיוון הנכון. ואולי שוב אני מנסה למצוא רציונל במקום שהוא כל כך רגשי.

באמצע ההשתפכות הזו נשמעת דפיקה בדלת, הגיע האיש של הגז והמים לבדוק את המטר. לא הבין מי זה היצור הדומע הזה שפתח לו את הדלת אבל מחייך בנימוס, אוסטרלים לא שואלים שאלות. את יודעת שלא רואים מה כתוב במטר? הוא שואל. לא, אני עונה ולא מספרת שאני תכלס לא פותחת את הארון הזה במטבח עם הצינורות שמתחת לארונות מפחד שמשהו יקפוץ עלי משם. טוב, שתדעי הוא אומר, שלא רואים את המספר טוב, אבל אין בעיה לסדר את זה הוא מחייך, פשוט תני לזה דפיקה עם משהו קשה. cheers אני אומרת, והוא מחייך והולך.

ככלות כל הקיצים טוב לדעת שלפחות לקרוא את המטר של המים אני מסוגלת עכשיו.

have a nice day too, mate ותודה על הסחת הדעת. חוזרים לנשום, מחר יהיה יום טוב יותר.