שומעת איפה הילד על הבוקר בדרך לעבודה, הרגל מתופפת לקצב, מזמזמת בראש מילים שרק אני מבינה. אין למי לחייך אח זה שיר נהדר מזכיר לי את החבר הראשון ואת הסופשבוע ההוא בצבא. אף אחד לא מבין מה שעובר עלי ומה זה בכלל צבא.
חושבת לעצמי מתי מפסיקים להרגיש כמו זהות כפולה, כמו סוכן חשאי שיש לו את השכבה הזו של חיים מבחוץ אבל שכבה שלמה של חיים בפנים שאף אחד לא יודע עליהם וגם אם מספרים עליהם אף אחד לא מבין. שכבה שלמה של מי שהיית שנעצרה בזמן וכאילו התקלפה ממך ביום שעברת, התקלפה מבחוץ אבל עדיין כואבת בכאב רפאים כמו איבר חסר מדי פעם שאת לא מצליחה לישון.
עולה לאוטובוס מחייכת לנהג אומרת בוקר טוב, באוזניות משתולל מישהו שומע אותי. מישהו בטוח שומע הרי בשביל זה יש בלוג. יושבת וכותבת בפינה שלי בשפה שלי זו שאף אחד לא מבין.
אני יודעת שאני חדשה פה וזה לוקח זמן, אבל שייכות היא צורך חזק, שמילים ומחשבות הגיוניות לא מצליחות תמיד להרגיע. אני שואלת את עצמי לא פעם האם תמיד אהיה עם זהות כפולה כזו או שאחת תתפוס את מקום השנייה. האם אי פעם אני ארגיש "אוסטרלית"?
קצת קשה לי להאמין. אריק כתב על רב תרבותיות פה ועל כמה מקובל לשמר סממנים של התרבות ממנה הגעת. האמת היא שגם לתרבות הישראלית אני לא תמיד מתחברת. האם נידונתי להיות לא שייכת? להסתובב עם זהות כפולה?
יום שישי בעבודה דיברנו על הא ודא ואז אחד החברה התחיל לספר על החבר שלו שהיה משועמם והחליט לעשות טיול אדרנלין באיראן, עיראק, אפגניסטן, סוריה, ירדן וישראל. סיפר שעיכבו אותו שעות בכניסה לישראל מחשש שהוא מרגל. החברה מסביב צחקו, מרגל?! אני לא הבנתי את הבדיחה האמת, נשמע לי די סביר החשש ובכלל לא הבנתי מה יש לחפש במקומות האלה מלכתחילה. אז כנראה שאני יותר ישראלית ממה שאני חושבת.
אחי מבקר אותנו כעת, ואנחנו מאוד שמחים, אבל מתחת לשמחה יש גם עצב. פתאום זה מזכיר לי איך זה לדבר עם מישהו שמכיר אותי מתמיד, שמספיק שאני אגיד מילה אחת או סתם אעשה פרצוף והוא ישר מבין במה מדובר. הקשר הזה חסר לי. נכון, להיות במקום חדש מאפשר לעשות הרבה דברים באופן שונה, דברים שלא חשבת שתעשי, עכשיו שאת משוחררת ממגבלות המוכר. אבל כרגע אני פשוט רוצה להרגיש שייכת.
דאון אנדר 
וואי… עשית לי עצוב…((: אבל עם חיוך.
אני מקווה מאד שאחיך לא מנהל "קמפיין" לחזרתכם ארצה, כי זה קורה במשפחות הכי טובות..גם הקרובים והחברים הכי ליברלים והכי מבינים, ובינהם כאלה שבאמת אוהבים ופשוט רוצים להיות לידכם ואיתכם, פועלים לעיתים מתת מודע של התחושה שאני מתאר אותה בפארפרזה- "האם זה ש"הם" עברו אומר שמשהו לא בסדר אצלנו"? רק החזרה שלכם לישראל יכולה ל"רפא" את התחושה הנפוצה כל כך בקרב מכריהם של אלה שעברו, ובמקרים רבים מבעבעת מתחת לפני השטח ומשפיעה עך כל היחסים עימם.
ותשובה ישירה לשאלתך- כן, נידונת להישאר עם זהות כפולה. האם זה כל כך רע?
ולעניין יותר כללי- האם באמת אוסטרלי שמגיע לישראל הוא חשוד סביר בריגול? אני דוקא מסתכל אחורה על ההסטוריה של ישראל ומוצא שהסיכונים הבטחוניים הכי גדולים, והמחרבים והורסים הכי גדולים היו "מלח הארץ" לכאורה (ראי יגאל עמיר…).
לא נראה לי שיש קמפיין, אולי בתת מודע 🙂
לגבי חשד, נראה לי שהגיוני לשאול שאלות בכל זאת הבנאדם הגיע ממקום לא הכי אוהד.
אני לא חושבת שזהות כפולה זה רע, אני בעיקר רוצה לעשות פאסט פורוורד לזמן שבו אני ארגיש יותר שייכת לאוסטרליה. מה שאני חושבת שאני אגלה בביקור לישראל זה שאני כבר לא שייכת לגמרי שם, ומפה השאלה שלי כמה זמן אני אהיה בלימבו…
אז אולי לא להרגיש "אוסטרלית", אבל לפחות לאט לאט להרגיש בבית, לטפח חברויות מקומיות ובדיחות פרטיות.
נגעת ללבי כרגיל.
כן, זה מה שהייתי רוצה.
טלי
במקרה נתקלתי ברשימה שלך ומאוד נהניתי לקרוא,את בוודאי זוכרת שלפני כמה שנים החלפנו איתכם בתים,אתם הגעתם לביירון ואנחנו לפתח תקווה
הדברים שאת כותבת מאוד נוגעים לכולנו,אז אחרי יותר מחמש שנים כאן אני רק יכול לאמר לך שזה נהיה יותר קל עם השנים אבל תחושת הזהות הכפולה זה דבר שכנראה ירדוף אותנו כל החיים,אי אפשר לברוח מזה , הסוף מבחינתי ידוע אם זה יקח שנה שנתיים או עשר בסוף נחזור למקום שממנו באנו, ואלי רק כדי להבין סופית שאנחנו כבר לא שייכים אליו.
תומר
הי תומר, טוב לשמוע ממך. מדי פעם אני חושבת כמה החלפת הבתים הזו שנעשתה מדחף של רגע שינתה את החיים שלנו. נראה לי שהזהות שלי תמיד תישאר מחולקת, מעניין אותי לראות מה יהיה הצד הדומיננטי.